אני לא יודעת
מאת: ניגון ברכה לב סיני
באותו בוקר ידעתי שמשהו רע הולך לקרות, אבל התעלמתי מהתחושה והדחקתי אותה עמוק בפנים.
לא רציתי לבוא לבית הספר, אבל לא היה לי את האומץ להבריז עוד פעם לנעה. כשהתקרבתי לשער וראיתי את נעה וחבורת הבנות שלה, רציתי לרוץ חזרה לבית ולהתחפר מתחת לשמיכה. ניסיתי ללכת לכיתה אבל נעה עצרה אותי ואמרה: ״בואי לבונה״, אז התקרבתי אליהן. רציתי להגיד לה שאני לא יכולה, אני לא מסוגלת לעשות את זה יותר. תמיד ידעתי שהן לא מתאימות לי אבל כשהצטרפתי לבית הספר הן היו הראשונות שקיבלו אותי. לא ידעתי מה לעשות. אם אני אצא מהחבורה הן ישנאו אותי ולא יהיה לי עם להיות, ומה אעשה אז? נעה כמובן לא שמה לב אליי, אז התקדמתי לכיוון הכיתה ודברתי קצת עם דנה. השיעור התחיל ונעה העבירה לי פתק. ״מה יש לך?״ היה כתוב בו, כשהסתכלתי עליה חזרה הייתי על סף דמעות. הבטתי לה בעיניים וראיתי רק שנאה. בהפסקה חזרנו בפעם האחרונה על התוכנית. ״לבונה, למה את כל כך שקטה? את תמיד מדברת הרבה״, שאלה אותי שחר והעירה אותי ממחשבותי. בשלב הזה כבר רציתי ללכת הביתה. ידעתי שאני צריכה להגיד לנעה אבל לא הייתי מסוגלת.
בסוף היום כולנו הלכנו לשולחן של קרן והקפנו אותה במעגל קטן בזמן שהיא קראה ספר. קרן הייתה שקועה בספרה ולא ראתה שאנחנו שם. נעה כחכחה בגרונה כדי לתפוס את תשומת לבה. היא הביטה בי בבלבול ואז הבינה מה הכוונה של נעה. היא כמעט חזרה לספר שלה אך לפתע הסתכלה עלי לזמן ממושך, אני רק רציתי שהעיניים השקדיות שלה יפסיקו לקדוח לי בראש.
כשהיינו בכיתה א׳, קרן ואני היינו החברות הכי טובות. שתינו עברנו לכפר קטן מעט לפני תחילת כיתה א׳. אני וקרן בחרנו את הדירות הכי יפות בכפר, וכמובן שהיינו שכנות. כשהיינו בנות שמונה בערך קרן נסעה לשבועיים עם המשפחה שלה ולי לא היה עם מי להיות, כי תמיד הייתי איתה. אמא שלי הציעה לי לצאת החוצה ולחפש חברות בכפר. יצאתי, וכשהגעתי אל עץ האורן הגדול ראיתי ילדה בערך בגילי והיא הציעה לי לשחק איתה והסכמתי. השבועיים האלה היו כל כך כיפיים ומהנים עם פלג. כשקרן חזרה אני שיחקתי עם פלג וכשהיא ראתה אותי ידעתי שהיא נעלבה. קרן תמיד הייתה קצת רכושנית ולפעמים זה היה מעצבן. היא רצה חזרה לבית שלה ולא נתנה לי להיכנס למשך שבוע. שנה אחרי שסיימנו את בית הספר היסודי, המשפחה שלי חזרה לעיר ולא שמרנו על קשר.
קרן העיפה בי מבט אחרון לפני שהסתכלה אל נעה. אני כבר ידעתי את התוכנית, רציתי להזהיר את קרן ולהגיד לנעה את כל הדברים שתמיד רציתי להגיד לה: שהיא אנוכית, שהיא אגואיסטית, שהיא לא מבינה עד כמה היא פוגעת באנשים מבלי לשים לזה לב אפילו. כל כך רציתי שגם לה יכאב פעם אחת באמת, שתבין מה היא עושה. אבל אף בת לא העזה לעמוד מול נעה, אפילו אני. חוץ מקרן. ראיתי את נגה סוגרת על הכיסא שקרן יושבת בו, מתכוונת להפוך את הכסא ולהפיל אותה. קרן הבחינה בזה וקמה מיד כשנגה הניחה ידיים על המשענת שלה. אמרתי תודה בשקט אבל ידעתי שזה לא הסוף. זה אף פעם לא הסוף. ״מה את רוצה ממני?״ היא שאלה את נעה, אבל הרגשתי שהיא שואלת גם אותי.
