“יש!” קראה אמילי שהייתה באמצע גלישה בים עם חברותיה זואי, וליבי. “תתכוננו”, הזהירה ליבי – “גל גדול מתקרב!” אמילי שחתה לעברו אבל איחרה את המועד, הגלשן התהפך והיא נפלה למים. היא החלה לשחות ולפתע ראתה בתוך המים גולה בצבע טורקיז. אמילי תפסה את הגולה בידה ולפתע הכל השתנה! התחיל לרדת גשם, הים נהיה סוער והשמיים התקדרו. היא עלתה על הגלשן ושחתה לעבר החוף. חברותיה חיכו לה שם. כשהגיעה, שערה השטני היה דבוק לגופה, “בואו” היא אמרה והן רצו לביתה שהיה למזלן צמוד לחוף. כשנכנסו לבית, אמא של אמילי הייתה במטבח “שלום מתוקות, הכנתי מרק” היא אמרה, “תודה אמא כבר נבוא לאכול”. הן עלו לחדרה של אמילי והחביאו את הגולה מתחת לכרית
* * *
למחרת בבוקר כשאמילי נכנסה לכיתה כולם דיברו והיה אי שקט מטורף. “מה קרה?” שאלה אמילי. “נכון אתמול שהיינו בים אז התחילה סערה מטורפת? אומרים שזה בגלל הקללה” אמרה ליבי. “קללה? איזו קללה?” נבהלה אמילי. “הקללה של האל זאוס” הצטרפה זואי לשיחה “האל זאוס הטיל קללה?” שאלה אמילי “לפני כמה מאות שנים. האגדה מספרת שהאל זאוס הטיל קללה שגרמה לסערה, אבל אז שלוש נשים אמיצות כלאו את האל זאוס בתוך גולה והקללה נעלמה” סיפרה זואי. “אתן חושבות שהגולה שמצאתי היא הגולה הזאת?” “ככה זה נראה”, אמרה ליבי. “שלום לכולם, נא לשבת” נשמע קולה של המורה. “נפגש היום בבית שלי?” הן הנהנו בהסכמה.
* * *
“טוב, אז מאיפה מתחילים?” שאלה אמילי. הן בהו בגולה בחוסר אונים וניסו זמן רב לחשוב על פתרון, ללא הצלחה. “נראה לי שנחקור קצת ונפגש שוב”. “סיכמנו”. למחרת בבוקר אמילי קיבלה הודעה מליבי: ‘היום בבית שלך אחר הצהריים’.
* * *
אחר הצהריים הן נפגשו “מה גילית??” שאלה אמילי. ליבי נראתה נרגשת. “קראתי ספרים כל הלילה וגיליתי שכדי ללכוד את האל זאוס צריך ללכת להר שנקרא פסגת האלים, לטפס עליו, להרים את הגולה בדיוק מול הירח ורק אז האל זאוס ילכד והקללה תוסר!” “ואו! אבל, רגע איפה זה ומה זה פסגת האלים?” שאלה אמילי.
“פסגת האלים נמצאת בלאמפון, זאת עיר בתאילנד.” “אז בעצם.. צריך בסך הכל, להגיע ללאמפון, למצא הר גבוהה ולטפס אליו בליל ירח וזהו! ממש פשוט..” אמרה אמילי בנימה צינית. “אתן לא תאמינו, יש לי דוד שגר בלאמפון, ואני נוסעת אליו בחופשת האביב!” הוסיפה זואי. “אוף חופשת האביב זה עוד חודשיים זה עוד המון זמן”! התלוננה ליבי.
* * *
החודשיים הבאים נדמו כנצח. עדיין ירד גשם והשמיים היו קודרים. הזמן עבר לאט, אבל לבסוף זה הגיע. “מחר חופשת האביב!” התרגשה אמילי “כן! ” אמרה אמא שלה “דיברתי עם ההורים של זואי, את וליבי תיסעו עם זואי ללאמפון! כדאי שתתחילי לארוז..”
* * *
“אנחנו בלאמפון!” צעקה ליבי. גם בלאמפון השמיים היו קודרים. אמילי ,זואי ,וליבי ירדו מהספינה. “שלום” אמרה זואי ורצה לחבק את דודה. למחרת בבוקר קמו אמילי, זואי, וליבי ויצאו לדרך ברכיבה על סוסים. אחרי כמה שעות של מסע מפרך הן עמדו למרגלות פסגת האלים. “אתן בטוחות שאתן רוצות לטפס על זה? שאלה אמילי “כן!” הן ענו בהחלטיות “אז קדימה!” הן טיפסו שלוש שעות ארוכות ולבסוף הגיעו. בפסגת האלים היה זהר סגול. אמילי הסתכלה על זואי וליבי וחיכתה לאישור שלהן: שלושתן הביטו זו על זו בהסכמה, כשאמילי הניפה את הגולה באוויר. פתאום השמש חזרה לשמיים, אמילי, זואי, וליבי החלו לרחף באוויר. לפתע הגולה התפצלה לשלושה חלקים וסביב צווארה של אמילי התלפפה שרשרת, סביב ידה של ליבי נכרך צמיד ובשתי אוזניה של זואי נוצר זוג עגילים. הן הסתכלו אחת על השנייה וחייכו. עכשיו אף אחד לא יכול עליהן!
