אמילי והעולם האפל
פעם בארץ רחוקה בשם הפילנד גרה ילדה צעירה בשם אמילי והיא הייתה ילדה מלאת שמחת חיים, אמילי הייתה בת להורים שירעיפו עליה חום וחיבה. יום בהיר אחד סערה הרסנית פקדה את עירם, במהלך הסערה הוריה של אמילי נסחפו בגל עוצמתי שלא ניראה כמהו והיא נשארה יתומה ובודדה. אמילי אומצה על ידי קרובי משפחתה אך הם אימצו אותה באדישות קרה ובחוסר אכפתיות, בבית החדש שלה ימייה היו מלאים בהזנחה ובידוד וכך הילדה השמחה רוחה אט אט מתפוגגת. יום אחד כשהלכה אמילי לחקור את הצוקים השוממים המשקיפים אל הים היא שמה לב למערה נסתרת היא נכנסה לתוכה ובפנים היא גילתה ספר כישופים עתיק שוכב על אדמת המערה כשאמילי התעמקה בסודות הספר, היא חשפה כישוף שהבטיח להגשים לה משאלה אחת, להחזיר את האהבה והאושר שאיבדה, עם ידיים רועדות, היא הטילה את הכישוף, אבל היא לא ידעה שכל משאלה גבתה מחיר גדול. לפתע, היא מצאה את עצמה מעוברת לעולם מקביל זהו היה עולם חשוך ומטריד שבו העצב שלט והאנשים שפגשה היו רק צללים, אמילי הייתה נחושה בדעתה למצוא את דרכה חזרה הביתה ולבטל את המשאלה שעשתה. היא יצאה למסע מסוכן דרך ארץ העצב בדרך היא נתקלה בנשמות שבורות מדוכאים מאובדן ומכאב לב הכאב שלהם שיקף את שלה. כל צעד שעשתה אמילי היא הפכה עצובה יותר ויותר. באמצע הדרך אמילי ראתה משהו גדול ושחור היא רעדה מפחד וניסתה להבין מהו הדבר המשונה הזה אבל בסוף היא הבינה שזה היה דרקון אולם הוא לא סתם דרקון, זה היה דרקון ששואב שמחה ואמילי הבינה שהוא זה ששולט על ממלכת העצב. היא ברחה מימנו ככול האפשר אבל הדרקון השיג אותה ושאב את שמחתה ומאותו רגע אמילי הרגישה שהיא לא יכולה לחייך יותר, היא הרגישה ששואבים לה את הנשמה מהגוף. אמילי הצליחה למצוא מקום מחבוא קטן אך ידעה שהוא לא יחזיק לה להרבה זמן אבל לא היה לה אכפת היא אבדה כל תקווה שהייתה לה, היא ישבה ובכתה כל כך מתחרטת על הכישוף שעשתה היא דמיינה שהיא שוב את הסערה עם הוריה היא דמיינה שהם מחבקים אותה ומחזיקים אותה חזק מה שהייתה כל כך רוצה שיקרה עכשיו. לפתע היא הבינה שכדי לצאת מעולם העצב צריך להילחם בו היא קמה בנחישות אל הדרקון ודברה איליו מכל הלב היא הבינה שהדרקון גם סבל מאובדן לכן הוא כזה הרסני הדרקון סיפר לה על אבדנו ואמילי הבינה כל מלה שלו אך היא גם הבינה שהיא קסומה מפניי שהצליחה לדבר עם חיות והיא אפילו הצליחה להרגיש את הכאב, שלו אמילי סיפרה לו על הכאב שלה כשדמעות זולגות על פנייה וסוף סוף הרגישה שהיא יכולה לספר על הכאב שלה אמילי, ליטפה את הדרקון בעצב ובאותו רגע קרה משהו ממש מוזר העולם העצוב והחשוך החל לנצנץ ולהפוך לצבעוני, האנשים שבורי הלב מצאו תקווה והצללים החלו להפוך לאנשים, הדרקון השחור הפך ללבן ואמילי הרגישה ששמחתה מחלחלת חזרה אליה והיא ראתה שהעולם שלה ועולם העצב לשעבר יתמזגו והפכו לעולם אחד אמילי אמרה שלום לכל מי שפגשה בדרך ואמרה שתבוא לבקר היא חזרה הביתה מוקפת בחום ואהבה מקרוביה שהבינו את טעותם והבטיחו לתקן ומאז אמילי הפכה לסמל של תקווה והסיפור שלה התפשט למרחקים וזה עורר את כולם לזכור שגם בזמנים הכי אפלים יש תמיד יש תקווה.
