אמא נעדרת

דפיקות על דלת הבית הפריעו את מנוחתי. היה זה אחר צהרים חמים. אני, אוליביה פרייס, לא נהגתי לקבל אורחים בשעות כאלה. “אמא בבית?” שאלה האישה הלחוצה שבכניסה. “אמא לא בבית.  איך קוראים לך?” עניתי בשאלה. לא נהגתי לפתוח את הדלת לאנשים זרים, ואני בטוחה שגם אתם. “תקשיבי, אין לי זמן, זה עומד לקרות בכל רגע!” אמרה האישה בקוצר רוח. מה היא רוצה ממני?   מה עומד לקרות בכל רגע?

“אני לא מכירה אותך. תתקשרי לאמא שלי, בטח יש לך את המספר שלה,” עניתי. אמא שלי אמרה לי אף פעם לא לתת לאנשים זרים את מספר הטלפון שלה. “תקשיבי, ילדה קטנה ובעייתית שכמוך, את צריכה לתת לי לדבר איתה, אם לא, מה שעבדנו עליו במשך שנים ירד לטמיון!” התעצבנה האישה. ידעתי מעט מאוד על עבודתה של אימי. הפרט היחיד שהיה ברור לי זה שעבודתה סודית. “תתקשרי לגרייס. עכשיו!” היא הצביעה אל הטלפון שבכיסי. גרייס היה שמה של אמי, הייתי מופתעת שהיא יודעת את שמה. “אני אתקשר אליה, אבל לפני זה תסבירי לי מה קרה,” שלפתי את הטלפון מכיסי. האישה חטפה את הטלפון מידי. “הי תחזירי לי אותו!” התפרצתי. ברור לי שהיא לא תצליח להיכנס, יש לי סיסמה. “20.11, זה תמיד שנת הלידה.” היא ממלמלת. “איך את…?” אני מופתעת. איך היא יודעת את שנת הלידה שלי?

“גרייס,  זאת אני.” אני מבינה שכנראה אמי על הקו. “לא, אסור לך לעשות את זה, גרייס, הם יפטרו אותך!” את המילים האחרונות היא לחשה. “כן, היא בסדר,” פחד התפשט לאורך גופי. “אני יוצאת, אקח אותה איתי.” אמרה. לאן היא לוקחת אותי? איפה אמא ומה היא עשתה? האישה תופסת את זרועי ומורה לי לבוא איתה. חשבתי לסרב, אבל האקדח בכיסה הרתיע אותי. היא מובילה אותי למכונית טויוטה שחורה. “את יכולה לקרא לי ג’ודי או לא לקרא לי בכלל.” אמרה ג’ודי ודחפה אותי למושב האחורי.

מהשלטים שראיתי הסקתי שאנחנו בדרך לתל אביב. כשהנסיעה נגמרת ג’ודי מורה לי “תישארי כאן, אל תזוזי.” שכחתי לציין, אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות. אני יוצאת ועוקבת אחריה עד לבית ישן מאוד. אקדחה מכוון קדימה, מוכן להתקפה. “מה את עושה פה?!” היא לוחשת כשהיא מגלה אותי, “את תהרסי הכל!” “מה אני אהרוס?” אני מנסה להוציא ממנה פרטים. יריות נשמעות מתוך הבית. הלב שלי דופק חזק ומהר. דרוכה עם האקדח, ג’ודי פותחת את הדלת ומסמנת לי להתחבא. היא נכנסת ואני שומעת המשך יריות ואחר כך שקט. לאחר מספר שניות אני רואה את הדלת נפתחת וג’ודי ו…. אמא שלי יוצאות. “יכולתי להסתדר בלעדייך,” אמא אומרת לג’ודי ואז היא מבחינה בי. מבטה מבוהל. “אני מניחה שאנחנו צריכות לדבר”.

אימי מדברת עם ג’ודי ובזווית עיני אני מבחינה בשני אנשים לבושי ביגוד שחור יוצאים דרך החלון, בגדיהם מלוכלכים בדם. אני מתגנבת בעקבותיהם, נצמדת לקיר הבית. “אל תזוזי!” אני מסתובבת ורואה שני אקדחים מכוונים כלפיי. “מה אתה אומר? ניקח אותה כבת ערובה או שעדיף להרוג אותה?” שואל אחד מהם. הסקתי שהוא המנהיג. “אפשרות שלישית היא לשחרר אותה ולא נהרוג אתכם,” אני מבחינה בג’ודי ובאימי מזנקות עם אקדחים. הן מזנקות עליהם ומשתלטות עליהם מיד.

אימי משתפת אותי, מחוסר ברירה, שהיא סוכנת בארגון שמטרתו למגר את הטרור בישראל. הפעולה שעשתה בשבועות האחרונים הייתה ללא רשות הארגון אך בעלת חשיבות קריטית לביטחון המדינה.