פעם היה ילד בשם דן שאהב דינוזאורים ורצה להיות חוקר. אמא שלו הביאה לו ספר שמספר על עולם הדינוזאורים. כריכת הספר היתה עם הרבה אבק ועובש.
דן, פתח את הספר, ושם ראה זכוכית מגדלת בעמוד הראשון, בגודל מפרק כף ידו. הידית היתה בצבע חום כהה משום שהיתה עשויה מעץ. בספר היו הרבה מפות ודגמי דינוזאורים לבנייה. ממש כמו ספר מתנות.
באחת המפות היה ציור של דינוזאור ממש גדול וליד היה כתוב משהו ממש בקטן. הוא לא הצליח לקרוא את מה שכתוב שם. אז הוא נזכר בזכוכית מגדלת שהיתה בעמוד הראשון בספר. הוא לקח אותה וקרא מה שכתוב בספר “עולם הדינוזאורים”. דן חשב לעצמו ” הלוואי שיכולתי לבקר שם”. הוא הביט עוד פעם למטה לספר כדי לבדוק אם באמת הוא קרא נכון.
פתאום הוא הרגיש סחרחורת חזקה בראשו, והוא ראה מולו סופת טורנדו. הוא ניסה לנוס על נפשו אבל החדר היה קטן מדי. הסופה הצליחה לתפוס אותו ולהניף אותו באוויר וכעבור שתי דקות הוא נפל על קרקע עם הרבה עלים שנראו כמו תנינים גדולים. אז הוא קלט שהוא הפך לגמד גינה ממש קטן כמו שיש בבית שלו בחצר האחורית.
לאחר מכן הוא ראה דמות גדולה בצבעים של שחור וחום. הוא פחד והסתתר מאחורי העץ. הדמות הלכה והתקרבה מאוד וליבו הלם בפראות. הדמות המשיכה להתקרב לכיוונו של דן. הוא חשב שהיא תאכל אותו ועצם את עיניו, אבל הוא התפלא למה שנגלה לנגד עיניו: היא אכלה את העלים שדן נפל עליהם. הוא נשם לרווחה כשהבין שהדמות היא בעצם תלת קרן שעל אחת מקרניה היה חקוק משהו מוזר . ” אליק”, קרא דן. זה בטח השם שלו, חשב לעצמו דן. אליק ראה אותו, התקרב אליו ואמר: “מי אתה? איזה יצור אתה? אתה טורף או צמחוני כמוני?”. דן לא האמין- הוא יכל להבין את השפה שבה דיבר אליק. ” אני בנאדם, אני לא אוכל בשר אלא רק תרנגולות. אני לא אוכל דינוזאורים וגם אני ממש קטן. ואני לא יכןל לאכל יצורים גדולים כמוך.” אליק לקח את זה בתור מחמאה. “מאיפה אתה?” , שאל אליק. ” מסן-דייגו” השיב דן.
לפתע הם ראו דינוזאור ענק בצבע אדום כהה עם שיניים גדולות ומפחידות. אליק אמר: ” בוא, תעלה על הגב שלי ונברח מכאן לפני שהוא יאכל אותנו לארוחת ערב.” דן עלה על גבו של אליק והם ברחו משם. הדינוזאור רדף אחריהם ובדיוק שנראה שהכל אבוד, הדינוזאור נתקל בענף ומת.
אליק אמר לדן: “אנחנו צוות ממש טוב”. דן שמח לשמוע את זה. “נכון” הוא השיב. דן ראה חרק והסתכל עליו טוב בעזרת זכוכית המגדלת שהיתה לו בכיס.
פתאום שוב התחילה סופת טורנדו. דן ניכנס לתוכו כי ידע שזאת הדרך לבית. כעבור שתי דקות הוא היה בחדרו.
דן שמח להיות שוב בחדרו הוא היתגעגע מאוד להורים לו ולאחיו הקטן. הוא נישק וחיבק אותם.
