אין עוד מלבדו
“חופש גדול” צעקו כל הילדות, זה היה היום האחרון בבית הספר. מסיבת הסיום כבר היתה לא מזמן, וכל הילדות שמחות לקראת החופש הגדול שקרב ובא. השער נפתח והילדות רצו לעבר ביתן ,כדי להתחיל את החופש הגדול ואת הטיולים עם משפחותיהן. גם אני הייתי כך, רצתי הביתה בשמחה ובהתלהבות רבה, רציתי לספר לאמי על היום שעבר עלי כל כך מהר. לאחר מספר ימים, בעודי קוראת ספר, אמי באה ואמרה לי: “ילדתי האהובה, את יודעת מי המחנכת שלך השנה?” “לא, מי?” ” המורה גלית כהן ” מה?, לא המורה דניאלה?, אוף” עיני הורידו דמעות, ליבי היה שבור, פשוט הרגשתי כאילו אני רוצה שתבלע אותי האדמה. אותה דקה הרסה לי את כל החופש הגדול!! לאחר שנה המורה דניאלה באה לבקרינו, לכבוד שמחת “שבע הברכות” שהיתה לה. כל הבנות הלכו לעבר אולם בית הספר, הארוע היה לכלל הכיתות. האוכל היה כל כך מגרה , היה פלאפל עם ירקות והרבה תוספות ופיתה. חברותי ואני ביניהן ישבנו באותו שולחן וחיכינו לאוכל ובינתיים דיברנו והתרגשנו ביחד. אנחנו דיברנו ודיברנו.. פתאום חברתי הסתכלה עלי ואמרה לי שאני מגלגלת עיניים . אט אט התחלתי לסובב את הראש ולהרגיש סחרחורת. חברתי אמרה זאת למנהלת. המורות והמנהלת הוציאו אותי ממקום הארוע .הגישו לי מיץ לשתות וטפטפו מים על פני . לא הרגשתי את עצמי בכלל!! ניסיתי לדבר אך לא הצלחתי. הושיבו אותי על כיסא והמורה שירה(שהיא גם מורה לספורט וגם אחראית עזרה ראשונה.) עשתה לי כמה בדיקות קצרות. באותו רגע חשבתי על זה שהרבה פעמים אני חושבת ואומרת לעצמי: “איזה מסכנים האנשים שמתעלפים, בטח זה קשה, בטח זה כואב” ובאותו רגע פחדתי שיגלו שאני גם התעלפתי. פתאום שמעתי סירנה של אמבולנס. נבהלתי מאוד!! לא רציתי לפספס אירוע שכזה, רציתי ללכת לבית הספר ולהראות להם שאני בסדר, אבל זה לא עבד. נלקחתי לבית החולים. בתוך מספר דקות מצאתי את עצמי בבית החולים, שוכבת על מיטה כשצינור נוזלים מחובר לגופי. מסתבר שהתעלפתי. נבהלתי מאוד, לא ידעתי מה מצבי בכלל. נלקחתי אחר כך לכמה בתי חולים, אף אחד לא הסכים לקבל אותנו. חיפשנו וחיפשנו עד שמצאנו בית חולים שהסכים לקבל אותנו- שניידר. נשארתי שם שלושה ימים ושני לילות. ביום הראשון היה יחסית קשה. ביום השני סבתי באה לבקר אותי, והיא קנתה לי הרבה חוברות צביעה וצבעים . ביום השלישי היה לי הרבה יותר קל, כי כבר התעוררתי מהעילפון. באותם שלושת הימים לא באתי לבית הספר( אגב, התיק שלי נשאר שם, כי הלכתי ישר לבית חולים). הייתי מאושפזת שלושה ימים. שכללו סדרת בדיקות ארוכה ומתישה. השעמום היה מנת חלקי בימים אלו. בתום שלושת הימים המאתגרים שבהם הייתי צריכה לרדוף אחרי עצמי , הלכתי ביום שישי לבית הספר, וחילקתי לחברותי שוקולדים לכבוד הנס הגדול שקרה לי. מאותו היום התפללתי הרבה יותר בכוונה מכל הימים , מילה במילה. הודיתי לה’ בהתרגשות עצומה ורבה על הנס הגדול שקרה לי. קראתי את כל ספר התהילים, התפללתי את שלושת התפילות -שחרית ,מנחה וערבית, ברכתי מאה ברכות והגיתי בתשומת לב מילה במילה .עזרתי לאמי בסידור הבית והשתדלתי להיות הכי הכי טובה שיש. ומה שבטוח, שאין עוד מלבדו!!!
