אימי – מיוחדת!
שלום! שמי מאור, אני בן 12, ואני ילד רגיל… בערך-
טוב יש לי בעיות: קודם כל קשה לי בלימודים, לכל ילד נורמלי קשה לפעמים בלימודים אבל לי תמיד.
ובנוסף, אין לי חברים… באמת אין לי… אפילו לא אחד. והכל בגלל הנכות של אימי.
חלילה, לא אימי עצמה, אלא נכותה.
בכיתה ג’ זה התחיל ומאז זה רודף אותי. זה התחיל כאשר הזמנתי חבר לביתי.
היה לנו טוב, נהננו, ואז באה אימי להביא לנו חטיף. היא הגיעה לחדרי בכיסא גלגלים ואני אז גיליתי לראשונה בחיי שיש אנשים בעולם שמפחדים או אפילו נגעלים מנכים.
הוא מיד קם והלך הביתה, אפילו לא אמר להתראות.
והיום הזה נחקק בזכרוני לתמיד.
אבל לא רק אני זוכר. אותו הילד סיפר לכל ילדי הכיתה שאמי נכה ויושבת בכיסא גלגלים ומאז הם זוכרים זאת לא פחות ממני. וככה כל ה-3 שנים עברו עליי בלי חברים. רק כי כולם מפחדים ואולי אפילו נגעלים.
בכיתה ו’, הצטרף ילד חדש לכיתה. קראו לו חנן וישר כשראיתי אותו החלטתי שיש לי הזדמנות למצוא חבר.
ובאמת, זה הצליח! בתוך חודש היינו החברים הכי טובים!
הייתה לנו חברות אמיתית, אולי חוץ מדבר אחד: לא העזתי לספר לו על הנכות של אימי, לא הייתי מסוגל. גם אף פעם לא הזמנתי אותו לביתי, כשנפגשים: או אצלו או בחוץ.
יום אחד חליתי, זה היה צינון קל אבל נשארתי בבית. אחר הצהריים בא חנן להביא לי עוגיות. ראיתי אותו מהחלון ואז עברה בי רק מחשבה אחת- אסור לו להכנס! שלא יראה את אימי.
ירדתי במדרגות במהירות, טסתי לסלון ו— מאוחר מידי הוא היה שם.
אך משום מה הוא לא נראה מבוהל או נגעל, הוא נראה נינוח…
הייתי מבולבל מאוד ושאלתי את עצמי- ” איך??” והמשכתי לענות לעצמי בליבי- ” טוב הוא בטח עושה את עצמו רגוע”..
מיהרתי אל חנן ואמרתי, “שלום חנן! איזה טוב שבאת, תודה רבה על העוגיות! עכשיו אני קצת לא מרגיש טוב אז כדאי שתלך בשביל לא להידבק—-” זייפתי קולות של שיעולים למרות שכבר הרגשתי מושלם כבר.
“אל תדאג! בדקתי במרשתת זה לא מדבק… מי זאת?” שאל חנן בחיוך, צחקתי בחוסר אונים, ידעתי שהוא מזייף ש”כאילו” הוא אוהב אותה.
אמי באה לענות לו, היא פתחה את פיה כדי לענות ו– “לא, אני לא אתן לזה שגם חנן לא יהיה חברי כבר, אסור לי להיות שוב לבד!” חשבתי.
“היא?- היא סתם מישהי, אימי ואני מארחים כל חודש אנשים בעלי נכויות…”
חנן התלהב ולא הפסיק לשבח אותנו על כמה שאנו מיוחדים.
ואני… לא העזתי להסתכל על אימי.
אחרי שחנן הלך רצתי לחדרי, “רק כמה שיותר מהר להגיע לחדרי.” זו הייתה מטרתי היחידה חשבתי,למרות מהירות ריצתי ראיתי את עיניה העצובות של אמא, אמא שלי!.
“איך יכולתי לעשות זאת?!- טוב זו לא אשמתי שאני רוצה חברים!- אבל עדיין … זה… גועלי מצידי” התחולל בתוכי קרב.
עבר כבר שבוע ועדיין מחשבותיי לא שיחררו מזה, וגם של אימי- היא כמעט לא הסתכלה עלי, וכשכן- מיהרה להסיט מבט.
באותו היום ניגש אלי חנן ואמר, “אתה בסדר?” בשאלה הקטנה הזאת נשברתי, סיפרתי לו הכל.
אמרתי לאימי סליחה והיא ענתה לי בחיבוק. גם לחבריי לכיתה העזתי והסברתי לעומק על נכותה של אימי , מסתבר שהם היו צריכים רק הסבר מקיף.
הסוף
