הכל התחיל לפני 81 שנים, כשהייתי בן 9.
קוראים לי משה אבל כולם קוראים לי מוישה ויש לי אחות קטנה שקוראים לה רבקה.
לחברי הטוב קוראים זלמן. וביחד כולם קוראים לנו מז”ן. שנינו תמיד שיחקנו ביחד בחיידר וכשהייתה עבודה בזוגות תמיד הלכתי להיות זוג עם זלמן.
כל פעם היינו אומרים סודות אחד לשני ושנינו היינו השובבים בחיידר.
יום אחד ראיתי שההורים שלי לא מדברים עם ההורים של זלמן והייתי מופתע.
כעבור שבוע ראיתי מזוודות ארוזות בסלון הבית שלנו. שאלתי את אימי “אמא, למה יש מזוודות ארוזות בבית?” אימי ענתה “חמודי, אנחנו עוברים לארץ ישראל, זה תמיד היה החלום שלי ושל אבא.”
“מתי נלך” שאלתי אותה. אימי אמרה “אם ירצה ה’ בעוד שבוע”.
כל השבוע לא הלכתי לחיידר, רק ביום האחרון לפני שעזבתי באתי לחיידר להיפרד מהחברים. כשהגעתי זלמן ראה אותי עצוב. הוא ניסה להצחיק אותי אבל לא הצליח. הוא שאל אותי “מוישה, מה יש לך? למה אתה עצוב כל כך?” אמרתי לו שאני עובר לארץ ישראל.
כל הדרך הבייתה הסתכלנו על הריצפה ולא דיברנו אחד עם השני. כשהגעתי הבייתה אימי אמרה לי לחלק לשכנים את העוגיות שהכינה. לקחתי אותם בלי כוח ויצאתי לשכנים. כל השכנים אמרו תודה ואני המשכתי לביתו של זלמן. כשהגעתי לביתו שאלתי “האם זלמן בבית?”. אימו ענתה “זלמן לא בבית”. אמרתי לה “תמסרי לו ד”ש”. כשחזרתי הבייתה אמא אמרה “זהו, הכל מאורגן, אנחנו יוצאים עכשיו”. אני לא זוכר כל כך את הדרך אבל אני זוכר את זלמן. כשהגעתי לארץ הייתי כבר בן 10 והתיישבנו בקיבוץ הדתי “לביא”. אבי החל לעבוד בשדה ואימי בחדר האוכל. אני עזרתי לאבי בשדה ואחותי עזרה לאימי.
כעבור 3 שנים חגגתי בר מצווה. כשהייתי בן 18 התחתנתי עם שרה, הבת של השכנים.
אני ושרה עברנו לגור בעיר חריש ועבדנו שנינו במכולת.
הגיע חג הפורים ועל דלת ביתנו דפקה ילדה קטנה ובידה קופסת עוגיות ואמרה: “אבא ביקש ממני לתת לך כמשלוח מנות, אנחנו השכנים מהקומה למעלה”.
כאשר פתחתי את הקופסא ראיתי שיש בה פתק ובו רשום “מזלמן ברקוביץ”.
לרגע לא הבנתי למה השם מוכר לי ואז נזכרתי בחברי הטוב זלמן שלא פגשתי מאז שהיינו ילדים.
מיהרתי לבית השכנים ושם פגשתי את זלמן וסיפרתי לו שאני הוא משה חברו מהחיידר. זלמן התרגש מאד, התחבקנו ארוכות ושמחנו לראות אחד את השני שוב לאחר שנים רבות.
מאז שתי המשפחות נוהגות להיפגש יחד כל שבת וכמובן בשמחות אחד של השני.
