הכל התחיל בזה שאני, אחותי הקטנה וההורים שלי בילינו בחופש הגדול בתל אביב. טיילנו ברחוב דיזנגוף, אכלנו פיקניק על כיכר דיזנגוף, הכנסנו רגליים לתוך המזרקה, והמשכנו משם לטיילת חוף הים. אני נהניתי כל כך: רכבתי על הקורקינט שלי ועקפתי את ההורים שלי וחיכיתי להם על ספסל כי חשבתי שיש עוד סיכוי למצוא אותם ושהם בטל עוד מעט יגיעו אליי. חיכיתי וחיכיתי וראיתי שכבר מתחיל להחשיך, ישבתי על ספסל נטוש ליד החול והתחלתי לבכות.
פתאום ראיתי זוג מתקרב אליי, הם שאלו אותי “מה קרה?”. עניתי להם שנאבדתי ושאני לא מוצא את ההורים שלי, התייפחתי בקול וסיפרתי להם בדיוק מה קרה. ניסינו להתקשר לאבא שלי כי זכרתי רק את המספר שלו אבל הוא ישר עבר לתא קולי כי נגמרה לו הסוללה.
האנשים הנחמדים שפגשתי הציעו ליצור קשר עם ההורים שלי דרך פייסבוק ומצאנו ביחד את אבא שלי וכתבנו לו הודעה בה הסברנו לו בדיוק איפה אנחנו נמצאים. בינתיים אני כבר דמיינתי שכבר לא אמצא את ההורים שלי ושפשוט אמשיך לחיות את חיי עם הזוג הנחמד שפגשתי (כבר היה להם ילד קטן משלהם אז חשבתי שבטח לא יהיה להם אכפת לגדל עוד ילד). לבסוף, הצלחנו להשיג את אמא שלי שהגיעה אליי בריצה, ביחד עם אחותי הקטנה, דרך ארבע חופים שונים. זה היה ממש מרגש ושמחתי כל כך כשמצאתי את אמא שלי. אמרנו תודה לזוג הנחמד והתחלנו לחפש את אבא שלי.
אמא שלי הסבירה לי שההורים שלי, כשהם הבינו שהלכתי לאיבוד החליטו להתפצל וללכת כל אחד לכיוון הנגדי בחופי תל אביב. אחרי כמה זמן, שהרגישו כמו שעות, כי כבר כולנו היינו עייפים ומיוזעים בחום של אוגוסט, אבא שלי התקשר אלינו מטלפון של מישהו זר וקבענו להיפגש במקום מפגש. כשמצאנו את אבא שלי הוא סיפר לנו שהוא אמר לכל המצילים ואנשי הביטחון את השם שלי ויכול להיות שעד היום הם עדיין מחפשים אותי. כבר היה חשוך בחוף הים, ורצינו להגיע הביתה אחרי יום מלא בפעילויות וטיולים. אני חושב שאני די ניצלתי בסיטואציה הזאת בזכות אנשים טובים שעזרו לנו, וזו הייתה תחושה ממש טובה.
כשהגענו הביתה, סיפרתי להורים שלי לפרטי פרטים את כל הצד שלי בסיפור והם סיפרו לי את הצד שלהם וכמה שהם דאגו לי ונלחצו כשהם לא מצאו אותי. כשההורים שלי סיפרו לי את הצד שלהם לא ממש הקשבתי כי בעיקר חשבתי מה היה קורה אם לא הייתי מוצא אותם. אבא שלי גם סיפר שבעצם שהזוג הנחמד שעזר לי הם חברים של בן דוד שלו מאנגליה ובמקרה יצא שהם הגיעו לנפוש בתל אביב והם אלו שמצאו אותי. אני חושב שזו הרפתקה שיכולה לקרות לכל אדם, ועד היום אני מודה לאנשים האלה, וגם מתנצל להורים שלי על הכאב ראש והלחץ שגרמתי להם. למדתי לקח לפעם הבאה שאני לא צריך לעוקף את ההורים שלי במקום כל כך גדול כמו טיילת חוף הים בתל אביב. אני זוכר את הלקח הזה עד היום.
הסוף
