שלום,שמי עידו, אני לומד בכיתה ג’ וגר בראשון לציון. כל הזמן ביקשתי מההורים שלי אם נוכל לאמץ כלב אבל הם בחיים לא הסכימו.
כל הזמן שאלתי אותם “למה”? והם אמרו שאי אפשר בגלל שאנחנו גרים בבניין. אף פעם לא הבנתי למה אי אפשר לאמץ כלב בדירה.
יום אחד אחרי בית ספר הסתובבתי בשכונה
עם האופניים ואז ראיתי כלב חום קטן עם קולר
על הצוואר מסתובב עם איש גדול וקירח.
עצרתי את האופניים. הלכתי אליו ושאלתי אותו “אפשר ללטף אותו”?הוא אמר לי כן אז ליטפתי אותו. האיש היה עסוק בטלפון הנייד שלו ופתאום נסע לידינו רוכב אופניים במהירות גבוהה. האיש התחיל לצעוק על האיש ואז הסתכלתי על הכלב קצת יותר טוב. הוא היה נורא רזה וזנבו היה שמוט. והוא נראה מאוד עצוב. הבנתי שהוא לא מטופל כל כך טוב. יום למחרת שאלתי בבוקר את אמא ,”את חושבת שכל האנשים מטפלים יפה בכלבים שלהם”? “נראה לי שכן” היא אמרה “ואם לא”? שאלתי. “אז יש כל מיני ארגונים לדברים כאלה כמו צער בעלי חיים” “ואיך יודעים אם מטפלים בהם יפה”? “או שמגלים בעצמם או שמתקשרים אליהם לדווח”. כל הדרך לבית ספר חשבתי והבנתי שכדאי להתקשר”לצער בעלי חיים”
בדרך הביתה פגשתי שוב את האיש והכלב בגן.
הכלב ישב על הדשא והאיש דיבר בטלפון. “כן שמי אלברט צימוביץי אני גר ברחוב הזית 52…” ידעתי שזה מה שצריך כדי כדי להתקשר “לצער בעלי חיים”. עוד באותו היום התקשרתי “לצער בעלי חיים” ונתתי להם את כל המידע שצריך. מאז שהתקשרתי ישבתי כל יום על ספסל מול הזית 52 וחיכיתי. אחרי שבוע ראיתי רכב גדול עליו כתוב “צער בעלי חיים” מהרכב יצא בחור צעיר שנכנס לבניין. אחרי כמה דקות הבחור יצא עם קולר אליו קשור הכלב העצוב!
