איך הפכתי לליצן רפואי?
שלום, קוראים לי יונתן ואני בכיתה ד’.
הסיפור מתחיל מזה שהלכתי עם אבא ואמא שלי לפארק רצתי למתקנים והתחלתי לשחק במתקנים. אחרי כמה זמן נמאס לי אז לקחתי את האופניים שלי והתחלתי לנסוע שם במרחבים. נסעתי שם בעליה וגם בירידה ופתאום נתקלתי באבן ונפלתי.
“אייייי אייייי..” צעקתי. אמא שלי רצה אלי, “אני חושבת ששברת את הרגל”.
“א-י-ה אמא אני לא יכול להזיז את הרגל”!!
אבא הציע שנלך לבית החולים. נסענו לבית החולים, הרופא קיבל אותנו ואמר שאצטרך להישאר שם כמה זמן.
ישבתי בחדר שלי בבית החולים, אמא שלי אמרה לי “אני הולכת לחדר האוכל להביא לנו אוכל, עוד מעט אני אבוא”. אבא אמר “אני הולך הביתה, אמא תישאר איתך פה”. אמרתי לו ‘שלום’ והוא הלך.
הסתכלתי סביבי, הכל היה נראה משעמם, קירות לבנים, וילונות אפורים..
כשאמא חזרה עם האוכל טעמתי את המרק והתגעגעתי לטעם של המרק של אמא. נשארנו שם הרבה זמן, שבוע – שבועיים, התגעגעתי מאוד לכל החברים שלי מהכיתה, התגעגעתי גם למורה מירי. מורה כזאת שכל ילד שנכנס לכיתה היא אומרת לו ‘בוקר טוב’ בחיוך, באיטיות הכי איטית שאני מכיר. אני מתגעגע לרוץ עם הכדור במשחק כדורסל שאנחנו תמיד משחקים בהפסקות, ולא תאמינו, אני מתגעגע גם לשיעורי-בית בחשבון…
חיכינו שם הרבה זמן. עשו לי שם הרבה בדיקות ואז הגיע היום הולדת שלי.
אני ואמא שלי לא שמנו לב לזה בהתחלה, אבל אחרי כמה זמן אמא שלי שמה לב לזה. היא לא גילתה לי כי היא רצתה לעשות לי הפתעה. היא התקשרה לאבא ואמרה לו “בוא נעשה ליונתן הפתעה ליום הולדת”. אבא אמר “אני אקרא לכולם ואדאג לבלונים, עוגה ומתנות”.
עבר יומיים והכל היה מוכן. כולם עמדו מחוץ לבית החולים וחיכו עם בלונים, עוגה ומתנות. אמא שלי לקחה אותי לחדר האוכל ואז היא התקשרה לאבא. כולם נכנסו לחדר שלי בבית החולים וחיכו.
כשאני ואמא שלי נכנסנו כולם התחילו לשיר –
“היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת ליונתן”
הסבים, הסבתות, כל הדודים, החברים שלי מהכיתה ואפילו המורה שלי מירי. כל החדר היה מפוצץ באנשים. כולם שרו והרימו אותי על כיסא, ברכו אותי וחתכו את העוגה.
ואז.. הגיעה הרגע שאני תמיד הכי אוהב – חלוקת המתנות. כולם הביאו לי מתנות, את כל המתנות אהבתי, אבל המתנה שהכי אהבתי זה היה המכונית על שלט.
המסיבה נגמרה, אמרתי לכולם ‘שלום’ וכולם אמרו לי ‘שלום’ והלכו. שמחתי מאוד והתחלתי לשחק במכונית על שלט. אחרי יום עשו לי ניתוח, הוא כמעט לא כאב לי מרוב שמחה. אחרי יומיים חזרנו לבית עם כיסא גלגלים. בהתחלה הייתי על כיסא גלגלים, אחרי כמה ימים הצלחתי ללכת. הלכתי לבית הספר, נכנסתי לכיתה, ושוב המורה מירי אמרה לי ‘בוקר טוב’ בחיוך באיטיות הכי איטית שאני מכיר. אחרי כמה ימים יכולתי כבר ללכת בלי כסא גלגלים ושוב בהפסקה שיחקתי כדורסל עם כל החברים שלי. חזרתי הביתה ושוב עשיתי את שיעורי הבית בחשבון ורצתי לשחק במתנות שהביאו לי.
פעם אחת כשישבתי עם אמא שלי חשבתי על זה שגם אני רוצה לשמח אחרים. שאלתי את אמא שלי איך אני יכול לעשות את זה. חשבתי גם אני ופתאום עלה לי רעיון: לקנות לילדים שבבית חולים פרסים. אמא הציעה “תאסוף בקבוקים, ועם הכסף של הפקדון תקנה את הפרסים”.
אחרי יום התחלתי במלאכה וכל בקבוק שמצאתי אמרתי “ה 30 אגורות האלה יהיו לפרס”.
כך גדלתי, בכל חודש הייתי הולך לבית החולים שבו עשו לי יום הולדת כדי לחלק את הפרסים לכל הילדים. כשהייתי כבר גדול אמרתי לעצמי “אני רוצה לשמח הרבה את הילדים שבבית החולים, אני רוצה להיות ליצן רפואי”. וכך גדלתי עם המחשבה הזאת עד שיום אחד הפכתי לליצן רפואי ואני משמח ילדים בבתי חולים.
