שלום רציתי לספר לכם את הסיפור שלי.
מוזר לי לכתוב פה, אני בכלל לא יודעת למי אני כותבת או מי ייקרא את זה ואם בכלל..
אבל זה מה שיש לי לעשות עכשיו. אני יודעת שאני בוורשה, בעליית גג קטנה.
העיפרון והפנקס האלה הם הדבר היחיד שנשאר לי מהורי.
אני לא רוצה שהעיפרון הזה ייגמר אף פעם.
קוראים לי מגדה לוי (לפחות זה השם שבו קוראים לי בעלית הגג אצל אירנה סנדלר)
כן, כן אירנה היא האישה שהצילה לי את החיים. לפני חודשיים היא מצאה אותי מוחבאת באחד מפחי
הזבל ברחוב. לפני שההורים שלי נעלמו, הם החביאו אותי שם, תחשבו, ילדה בלי שום דבר בעולם רק בת 11!
יש לי עוד מזל שאני חיה, האירנה הזאת הצילה את חיי!
כמה מהחברים שלי כבר מתו ממש בתחילת המלחמה…
הנצים האיומים האלה, מה נעשה ה’?
אני אמורה להתחבא כאן עד שהמלחמה תגמר אבל אני חושבת שיש לי מה לעשות ובגלל זה אני חושבת על תוכנית.
אני חולמת כל הזמן שאני יעלה על אוניה לארץ ישראל, לארץ הקודש! אני יודעת שזה נשמע מטורף. אמא שלי אמרה שבארץ הקדושה רוצים להקים מדינה יהודית, רק של יהודים!
אני יושבת בבטן של אוניה, אני נמצאת כאן כבר שבועיים, יש לי בחילה אבל אני יודעת שאנחנו קרובים לארץ ישראל ושאסור לי לאבד תקווה. בחוץ יש קולות של בומים, הדרך לכאן היתה קשה, אני ממש מקווה שהאוניה שלנו לא תתפוצץ.. אני מפחדת
לילה, לפני שעתיים רוב האנשים שהיו באוניה קפצו אני לא יודעת מה קרה להם. אני לא יודעת לשחות…
אני שומעת קולות בעברית אולי באו להציל אותי!
