בס”ד
איך אני אוהב לחזור הביתה
”הכל התחיל ביום הזה-שימחת תורה, השביעי באוקטובר” זה היה יום נורא, כך סיפרתי לחברותי מהכיתה החדשה שבה אני נמצאת מאז שפינו אותי מביתי.
הבית שלי היה המקום שבו גדלתי מגיל אפס בקיבוץ בארי עד השביעי באוקטובר. הקיבוץ שלנו היה מיוחד. הייתי נפגשת עם חברותיי מידי יום בחצר הקיבוץ ושיחקנו במשחקי חברה. עד שבאותו ערב לאחר שסימנו את ארוחת הערב הלכתי לישון ולא ידעתי איך הכול ישתנה ממחר. בשעה 6 בבוקר התעוררתי מקולות של בומים ויריות. רצתי לשאול את אמי “מה זה אמא? מה קורה פה??” אמא ענתה לי: “אני לא יודעת אבל כדאי שתלכי להעיר את אחיך הקטן”. פתאום נשמעה אזעקה והתחלנו לרוץ למקלט השכונתי. בדרך ראינו עוד חברים שלנו מהקיבוץ ואבא שלי ועוד כמה אבות הלכו לכיתת הכוננות של הקיבוץ. ישבנו במקלט ושיחקתי עם החברות שלי עד שיכולנו לצאת מהמקלט במשך כמה שעות. כשהיינו במקלט, קיבלנו הודעת בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ: “אנחנו מבקשים מכל התושבים להגיע לכיכר המרכזית של הקיבוץ ומשם ניסע לבית מלון בירושלים”. כשקיבלנו את ההודעה, הופתענו מאוד וביקשתי מאימי ללכת לארוז את החפצים שלי. אמא אמרה שאין זמן לארוז כי צריכים להתפנות עכשיו. הסעה לקחה אותנו למלון ולא היה לנו זמן לקחת איתנו כלום, ובטח שלא הספקנו להיפרד מהבית או מהחברות אבל הכי גרוע- שמאז לא ראיתי את אבא שלי!!!
“בנות מישהי רוצה לשאול את טליה שאלה נוספת?” שאלה המורה.
נועה: “טליה את ממש גיבורה!”
טליה: “תודה אני מנסה לראות הטוב גם בתקופה כזאת”.
המורה: “טליה כול הכבוד! לך את מלמדת אותנו כמה חשוב לשמור על אופטימיות גם בתקופה כזאת”.
נעמה: “מה, מאז לא ראית את אביך במשך שלושה שבועות?”
טליה: “לא, עד עכשיו הינו בבית מלון ואז שכרנו פה דירה”.
שוהם: “גם אבא שלי במילואים”.
המורה: “כן, אבות רבים התגייסו עכשיו לעזור לשמור על המדינה”.
תוק, תוק, תוק לפתע נשמעת דפיקה בדלת. בפתח הדלת עמד אבא שלי. קפצתי על אבי היא וצעקתי בקול: “איזה כיף שסוף סוף חזרת!!!” חיבקתי את אבא ולא רציתי שיעזוב אותו ששוב פעם.
מאז עברו להם עוד שלושה חודשים אני ומשפחתי חזרנו לקיבוץ בארי. ברגע שחזרנו לקיבוץ הלכתי לראות את ביתי שמאוד התגעגעתי אליו, לחדר שלי ולמיטה שלי. לאחר מכן הלכתי להיפגש עם כול חברותיי מהקיבוץ. “כמה טוב לחזור הביתה” חשבתי לעצמי…
מגישה נגה רוזנבאום כיתה: ה’2 בי”ס: ממ”ד תורני “אבן שוהם” נהריה
