איזבלה והבעיות שלה

שלום קוראים לי איזבלה, אני גרה בניו-יורק אמריקה, עם אבא, אמא, ואחותי הקטנה . כשהייתי בת אחת עשרה הלכתי למטה למטבח להכין לי כריך. הורדתי את הלחם מהמדף. ראיתי קופסא שאף פעם לא ראיתי‏. הקופסא הייתה מאחורי ‏הלחם שהיה על המדף. לקחתי את הקופסה והלכתי לחדר שלי. נעלתי את הדלת ופתחתי את הקופסה. היו בקופסא תמונות של שני אנשים עם ילדה קטנה בידיים של הבחורה הצעירה. ‏מצאתי תמונה נוספת עם אותם האנשים. ‏הלכתי לשאול את אמא ואבא שלי מי האנשים האלו. ‏ההורים שלי הסכימו להגיד לי מי האנשים המוזרים האלו. הם אמרו לי :״אנחנו אוהבים אותך מכל הלב, תבטיחי לנו שאת תמיד תאהבי אותנו״. הבטחתי להם. הם ספרו לי  שהם ההורים הביולוגיים שלי. ״מתוקה ,תקשיבי לנו. כשהיית קטנה ,ההורים שלך היו מעורבים בתאונת דרכים . לצערנו הם לא שרדו את התאונה. הורייך ואנחנו היינו חברים טובים .הם ביקשו שאם קורה להם משהו והם לא יוכלו לדאוג לך עוד , שאנחנו נדאג לך״. ״אז אמלי לא אחותי?״ שאלתי .״לא מתוקה״ ‏אמרה לי אמא. אני יצאתי מהחדר בבכי. הלכתי ‏לבית של ‏דיג׳יי [‏דיג׳יי היא החברה הכי טובה שלי מכיתה א׳]. ‏אמא של דיג׳יי פתחה את הדלת, ‏ואני רצתי אל החדר של דיג׳יי. דיג׳יי שאלה אותי :״מה ‏קרה?” היא חשבה שאני בוכה בגלל שבבית ספר כולם צוחקים עליי היות  ויש לי כתמים גדולים על הפרצוף. סבלתי קשות מהצקות של בנות על מראה הפנים שלי. הסברתי לדי.ג’י מה גיליתי. יום אחד היה צריך להכין מצגת על חיי ולהציג את המצגת לפני כל הכיתה. ‏כתבתי איך גיליתי שההורים שלי לא בחיים.‏ אחרי חודש סיימתי את המצגת. הצגתי  אותה בפני הכיתה. לאחר כמה ימים  ילדה בשם ג׳סי ניגשה  אלי בהפסקה ושאלה אותי אם המצגת שלי ‏ אמיתית. עניתי לה שכן. פתאום ‏ג׳סי חיבקה אותי. היא אמרה :״אני מצטערת על כל מה שעשיתי לך. אני לא ידעתי מה באמת קרה לך.”‏ כמה ימים אחרי זה ‏בהפסקה ג׳סי אמרה לכולם להפסיק להציק לי בגלל שהם לא יודעים מה קורה לי. ‏ היום ‏אני וג׳סי חברים טובים ואני מסתדרת עם המשפחה שלי כאילו הם המשפחה הביולוגית שלי.

‏הסוף.