השם שלי מרים. אני גרה בארץ ישראל. אני גרה בירושלים. יש לי אח אחד. השם שלו מרדכי. מרדכי בן עשרים ושתים. אני ומרדכי אוהבים לעשות הרבה דברים ביחד. אנחנו אוהבים לשחק כדורסל. אף על פי שאני רק בת עשר, אנחנו מאוד קרובים ואוהבים לעשות הרבה דברים ביחד.
החיים שלנו השתנו אחרי השְׁבִיעִי באוקטובר. אחרי אותו יום, אחי נקרא לשרת בצבא. בהתחלה הוא מאוד פחד. האמא והאבא שלי אמרו לו “לא לפחד”, והם אמרו שה’ יהיה איתו. אחרי שהם אמרו את זה, הוא הרגיש יותר טוב, והוא לא מפחד עוד.
אני רוצה לעשות דבר מיוחד בשביל האח שלי. אני רוצה לעשות דבר שיחזיר אותו. אני חושבת על זה הרבה מאוד. אחרי כמה ימים, החליטתי לארגן קבוצה, להתפלל ולומר תהילים בשביל האח שלי ולכל החיילים שבצבא. כֹּל לילה אני והחברים שלי הולכים לבית -הכנסת, כדי להתפלל לה’ להגן על כל האנשים בארץ ישראל ובצבא. זה מה שאני יכולה לעשות בשביל האח שלי. כאשר מרדכי שמע, מה שאני עושה, הוא היה מאוד שמח. יש לי הביטחון, שהאח שלי יהיה בסדר ויש לי הרבה ביטחון, שכל עם ישראל יהיו בשלום. עכשיו כשאני חושבת על השם של האח שלי, זה מזכיר לי את סיפור פורים. כמו שמרדכי היה אמיץ והיה לו אמונה, כך לאחי יהיה אותו דבר.
