אחיות או לא להיות!!!!!!
בואו תכירו את הדמויות בחיי –
אני – מיה, בת 10, אחות קטנה (לא מרצון).
נגה – היא אחותי הגדולה, בת 16, שחושבת שהיא תמיד צודקת.
אמא, ואבא – תמיד מגבים את נגה.
ורמבו – הכלב שלנו, היחיד שבאמת מבין אותי.
איך זה להיות אחות קטנה?
זה אומר שתמיד מישהו יודע עלייך הכול, גם כשאת לא רוצה.
פרק ראשון – יום רגיל ומעצבן
אוי לא! השעה כבר שמונה!
איך השעון לא העיר אותי?!
נגההההההה!!!
אין זמן להתלונן.
חולצה – יש.
מכנס – יש.
גרביים – לא אותו צבע אבל מי שם לב.
אוכל – לחם עם חמאת בוטנים ומלפפון חמוץ. טעם החיים.
עוד יום ארוך בבית הספר.
המורה מדברת, הראש שלי בבית, והלב שלי עם רמבו.
כשאני חוזרת הביתה אני ישר שואלת:
“אמא, אבא, יש משהו לאכול?”
“תכיני לעצמך,” נגה אומרת.
“אין לך משרתים.”
“נגה צודקת,” אמא מוסיפה.
ופה כבר נמאס לי.
“למה אנחנו אחיות?! למה את חייבת להתערב לי בכל דבר?!”
לא צריך טובות. אני אזמין פיצה.
“רמבווו…”
רק אתה מבין אותי.
החלום המוזר שלי
בלילה חלמתי חלום ממש מוזר.
התעוררתי והייתי… כלבה.
גם אמא, אבא ונגה היו כלבים.
זה היה מדהים.
יכולתי לנבוח, לרוץ, ולא לעשות שיעורי בית.
ואפילו לקרוא לנגה כלבה בלי להיענש.
אבל אז קמתי.
חבל.
פרק שני – הבושה הכי גדולה בעולם
למחרת בבית הספר גיליתי ששכחתי לעשות שיעורי בית בתורה.
לחץ.
פאניקה.
חמש דקות לשיעור.
“אולי המורה לא תשאל,” חשבתי.
אבל אז…
נגה נכנסה לכיתה שלי (כן, היא הייתה בשליחות של המורה).
“המורה יודעת שלא עשית שיעורי בית,” היא אמרה בקול רם.
רציתי להיעלם.
למה אנחנו אחיות?!?!?!
פרק שלישי – משהו משתנה (פרק חדש שלי)
בערב ישבתי בחדר שלי, עצובה.
רמבו שם את הראש על הברכיים שלי.
ופתאום נגה נכנסה.
בלי צעקות.
בלי ציניות.
“מיה… את כועסת עליי, נכון?”
“ברור,” אמרתי.
היא ישבה לידי ואמרה:
“אני יודעת שאני מעצבנת. אבל כשאני רואה שאת מזלזלת בלימודים, אני דואגת. אני לא טובה בלהראות את זה.”
שתקתי.
אף פעם לא חשבתי שנגה דואגת לי.
“מחר,” היא הוסיפה,
“אני אעזור לך בשיעורי בית. אם את רוצה.”
לא עניתי ישר.
אבל חייכתי קצת.
אולי אחות גדולה זה לא כזה אסון.
רק לפעמים.
