אזעקת חרום
שלום קוראים לי לב.
לפני כמה ימים בבית הספר נשמע הצלצול ללכת הביתה,
לפתע נשמע מן צליל כזה טווווווו ואז כל המורות אמרו להיכנס לממ”ד הכי קרוב אלינו.
אבל למזלי הבית שלי ממש קרוב אז רצתי מהר לבית אבל אף אחד לא היה בבית, לקחתי מהר את הטלפון ורצתי לממ”ד,
נעלתי את הדלת והחלון ונשכבתי על המיטה וכולי רעדתי מפחד. התקשרתי מהר לאמא שלי והיא הרגיעה אותי.
היא אמרה לי לאכול את המנה חמה שעל השידה אכלתי את המנה חמה ולפתע שמעתי בום! בום! בום! בום!
כל כך נבהלתי ומהר התקשרתי לאבא שלי שהוא במילואים ושאלתי אותו אם הוא יודע משהו על ה’בומים’
והוא אמר לי: “אני לא יודע כלום אני אברר את זה עם הבוס”. בינתיים שיחקתי קצת בטלפון ואז אמא התקשרה לבדוק אם אני בסדר.
אמרתי לה: “אני בסדר,” ושהיא לא צריך לדאוג ואז פתאום הרגשתי תחושה של בחילה ניסיתי להתקשר לאמא ואבא אבל הם לא ענו.
התחלתי לפחד ואז שמעתי את הדלת של הבית נפתחת וחשבתי שזה מחבל.
התחבאתי כי פחדתי שאני אפגע ואז הוא פתח את הדלת של הממ”ד. הצצתי ליראות מי זה וראיתי ילד קטן.
ואז הוא ראה אותי ואמר: “רצתי לכאן כי לא מצאתי בית וממש פחדתי מהבומים”.
הרגעתי אותו ונתתי לו כוס מים ופתאום שמעתי את הדלת נפתחת ושמעתי קול: “צאי מהממ”ד נגמרה האזעקה”.
חשבתי שמחבל עובד עלי אז לא יצאתי ואז הוא אמר את זה שוב והקול היה מוכר לי הצצתי ליראות מי זה וראיתי את אמא שלי.
רצתי לחבק אותה חזק חזק ואז היא ראתה את הילד הקטן ושאלה אותי: “מי זה?” אמרתי לה שקוראים לו עידו וכשהיתה אזעקה הוא לא ידע לאן ללכת אז הוא בא אלינו.
אמא שאלה אותו אם הוא יודע את המספר טלפון של אמא שלו, עידו אמר: “לא, אני לא יודע את המספר של אמא” ואז אמא שלי אמרה שהיא תכתב בווצאפ של המושב.
(אחרי שעה) “הינה שלחו לי הודעה… אההה אתה הילד של שרית?” עידו: “כן כן זאת היא!!!”
עידו הלך לבית שלו.
ואמא ואני התחבקנו חזק חזק
