התעוררתי. לא הבנתי מה קורה פה…מה זה השקט השורר כאן? אני לא רגיל לצפצוף הזה. ניסיתי להזיז את הרגליים ולא הצלחתי. ניסיתי להזיז את היד וכאב לי.
*
הכל התחיל בשמחת תורה. הלכנו לרקוד בבית הכנסת במניין המוקדם. פתאום התחילו אזעקות.רצנו הביתה. בהתחלה חשבנו שזה סתם בלבול. אבל אז השכנים מלמעלה אמרו לנו שפרצה מלחמה. לאחר כמה דקות ששהינו במקלט הטלפון שלי צלצל. זה היה המפקד. הוא התקשר להגיד שאני חייב להגיע כמה שיותר מהר לבארי. בלי התלבטות התחלתי לארוז. אמנם היו לי קצת חששות בלב, אבל בדיוק בשביל הרגע הזה התאמנתי כל החיים. ראיתי את אמא עם דמעות בעיניים, וידעתי שגם היא חוששת. פחדתי שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותם. נתתי חיבוק חזק לאמא, ויצאתי. הבטחתי לעצמי שאכתוב מידי פעם כדי שאזכור את הרגעים האלה.
*
חנוכה.
אני לא מאמין שזו הפעם הראשונה שאני יושב לכתוב. אני גם לא מאמין שחנוכה הגיע ואפילו אין לי נרות.
איבדתי שני חברים. קשה לי לחשוב על החיים בלעדיהם. אבל אני יודע שהם היו רוצים שנמשיך להלחם בכל הכוח. כשאני פה בצבא אני לא מספיק להתגעגע, אבל בטח כשאחזור הביתה אבין. כששרנו “מעוז צור” חשבתי על כל הגיבורים שנהרגו על קידוש השם. אפשר להמציא עוד בית למעוז צור, עם הגיבורים של היום.
היום אני אוכל שוב פעם טונה. אני מדמיין את אמא מכינה ספינג’ים ומתגעגע. בטח היא דואגת לי כל כך. כבר שבועיים אני בלי פלאפון. אני יודע שלמרות כל הדאגה היא גאה בי.
*
פורים.
מישהו אמר לי שמחר פורים. הייתי בהלם. תמיד אני זה שמרים את האוירה בבית, שר שירים ורוקד. עכשיו אפילו לא ידעתי שפורים. מעניין אם נצליח להשיג יין, או משהו למשלוח מנות.
*
ראש השנה.
לא כתבתי בחודשים הקודמים, אני לא ממש זוכר מה היה. הדבר היחיד שאני זוכר זה שהייתי בלבנון יחד עם הגדוד שלי. פרצנו לבתים. הרגנו מחבלים. כבשנו אזורים ומצאנו אמצעי לחימה. בבית השמיני שנכנסנו אליו כנראה היה מחבל ו… מפה אני כבר לא זוכר. עכשיו אני בבית חולים עם פציעה בינונית ביד. במשהו אחד אני בטוח: אני לא אפסיק להלחם.
*
ברוך ה’ עכשיו אני בסדר.
עברו כבר חודשיים, אני מרגיש עכשיו הרבה יותר טוב. היה צוות של רופאים מדהימים שעזרו לי להשתקם. ממש בזכותם אני יכול לכתוב פה. התקשרתי למפקד. אמרתי לו: “תקשיב, זה איתן. אני עכשיו אחרי שיקום. חזרתי לתפקד ! יש מצב שאני חוזר לצבא?” המפקד ענה: “אין סיכוי”. ביקשתי ממנו שייתן לי, כי אני ממש רוצה לעשות משהו לזכר חברים שלי. וגם פשוט לשמור על הארץ שלי. אך קיבלתי את אותה תשובה שוב ושוב.
לאחר יומיים הוא התקשר, ואמר: “שמע. אני יודע שאתה ממש רוצה, הבקשה שלך ממש ריגשה אותי. אבל אני חושב, שאחרי כל מה שעברת, זה פשוט לא מתאים שתחזור לפלוגה.” הלב שלי צנח. לא לתשובה הזו ציפיתי. מה אעשה עכשיו? “איתן”, המפקד קטע את מחשבותיי. “יש תפקיד אחר שאני צריך אותך.” הוא סיפר לי שלפני כמה שעות הוא קיבל דרגה חדשה, והוא חייב חייל מצטיין שיהיה לצידו. אם אני אסכים. פרחתי. רקדתי. שמחתי. שרתי בקולי קולות. זה היה הרגע הכי מרגש בחיי. חייכתי חיוך ענק ואמרתי –” בוודאי, אני אשמח” הרגשתי שה’ נותן לי את המתנה שהכי רציתי: להלחם למען עם ישראל.
