אורת בגשם
אני רוצה לספר לכם על מקרה שקרה לי באמצע חג החנוכה האחרון.
אני ומשפחתי נסענו לגן הבוטני בירושלים. אני נסעתי ברכב של דודה שלי. הנסיעה היתה מאתגר מאוד כי יש לה ילדה בת 5 ותינוק בן 8 חודשים שבכה כל הנסיעה. באמצע הנסיעה דודה שלי פתאום ממש רצתה קפה, אז נסענו לתחנת דלק.
אני נשארתי באוטו עם יעלה וכרמי שהם בני דודים שלי. דודה שלי חזרה עם קפה בשבילה ומאפה בשבילנו.
המשכנו לנסוע והכביש היה רגוע מאוד עד שהגענו למנהרה בירושלים.
המנהרה היתה סתומה לחלוטין. בלי שום אפשרות לנסות קדימה או אחורה או לצדדים.
במשך שעה לא זזנו ובשלב מסוים דודה שלי התקשרה למשטרה שיקראו לניידת.
אבל הניידת לא הגיעה. עברה עוד חצי שעה והניידת טרם הגיעה. דודה שלי התקשרה למשטרה עוד פעם ופתאום שמענו סירנות. דודה שלי ממש שמחה. היא הייתה בטוחה שהניידת באה לפנות את הכביש אבל הניידת הלכה למקום אחר. ובכל הזמן הזה, התינוק לא מפסיק לבכות, ודודה שלי לחוצה, והרכבים לא זזים.
כעבור עוד רבע שעה הרכבים התחילו לזוז והגענו לסוף המנהרה. ממש שמחנו אבל לא שמנו לב לזה שאנחנו היינו צריכים להיות בגן הבוטני בחמש והשעה עכשיו היא חמש וחצי.
דודה שלי נסעה מהר בשביל להגיע בזמן, אבל היא טעתה בדרך, ונתקענו בפקק של עוד חצי שעה והבכי של כרמי שיגע אותי. דודה שלי התקשרה לאמא שלי לשאול אותה עוד כמה זמן הם מגיעים. אמא שלי אמרה שהיא תגיע עוד עשר דקות.
אחרי שיחת הטלפון עם אמא שלי, דודה שלי נאנחה בכבדות, ומבטה הראה שהיא קרובה לייאוש. כרמי המשיך לבכות בקול רם, ויעלה ניסתה להרגיע אותו תוך כדי שהיא מבקשת מהטאבלט שלה לעבוד, אבל הסוללה נגמרה.
“זה פשוט סיוט! זו הייתה טעות לצאת היום מהבית! ” אמרה דודה שלי. אבל אז קרה משהו בלתי צפוי.
רעם פתאומי פילח את השמיים, ואחריו ברק שהאיר את הכביש החשוך. יעלה פתאום קראה, “תראו! קשת!” כולנו הרמנו את הראש, והנה, באמצע הגשם הכבד, הייתה קשת עדינה ומנצנצת. זה היה מראה קסום. לרגע אחד, כל הכעס, הלחץ והבכי נעלמו.
כשהמשכנו לנסוע, נדמה היה שהאווירה השתנתה. “את יודעת” אמרה דודה שלי, “אולי כל האתגרים האלה הם הדרך של ה’ להזכיר לנו להאט קצת, להסתכל סביב.”
אבל ההאטה לא נמשכה הרבה זמן. כשהגענו לשערי הגן הבוטני, גילינו שהחנייה מלאה עד אפס מקום. דודה שלי התחילה להסתובב במעגלים בחיפוש אחר מקום פנוי, וכל הזמן הזה כרמי חזר לבכות. יעלה, שהתעייפה, התחילה לקטר שהיא רעבה ורוצה פיצה. “אין לנו פיצה כאן, יעלה,” אמרה דודה שלי בקול מתוח, “אבל אולי תעזרי לי לחפש מקום לחנות?”
אחרי מה שנראה כנצח, מצאנו מקום חניה רחוק מהכניסה. הגשם התחזק, ולא היו לנו מטריות. “זהו זה,” אמרה דודה שלי בהחלטיות, “אנחנו הולכים, רטובים או לא רטובים!”
רצנו בגשם, כרמי ביד אחת, יעלה ביד השנייה, ואני מאחור, מחזיקה את התיק הכבד. כשהגענו סוף סוף לכניסה, היינו ספוגים עד העצם. האורות הצבעוניים של הגן הבוטני נצנצו דרך טיפות הגשם על המשקפיים שלי. זה היה רגע שקשה לתאר במילים – קסום, כאילו נכנסנו לעולם אחר.
יעלה שכחה לגמרי מהרעב שלה והחלה לקפוץ משמחה כשראתה את האורות. דודה שלי, למרות העייפות, חייכה בפעם הראשונה באותו היום. כרמי, שהיה קרוב להירדם, פקח עיניים גדולות ונראה מוקסם מהאורות המנצנצים.
בסופו של דבר, הגן הבוטני הפך את כל היום המאתגר הזה למשהו אחר לגמרי – מסע של תסכולים שהסתיים ברגעי קסם תחת האורות והגשם. לפעמים, חשבתי לעצמי, צריך לעבור דרך המנהרות החשוכות ביותר כדי להגיע למקום שבו האורות מאירים יותר.
