אורה מהבית הירוק
היום זה יום טוב לכתוב. את המילים הללו אני שומרת אצלי ימים רבים, אולי עשרות שנים. לפעמים כשאני נזכרת בי, אורה הקטנה בת ה- 9, אני חושבת שעברו אולי כמה יממות ולא מעל 80 שנה…
הייתי רק בת 9. ילדה קטנה, שכל מה שרצתה היה לשחק עם החברות שלה מבית הספר ולקרוא ספרים. מאוד אהבתי ספרים. בכל הזדמנות הייתי בורחת לספריה לקרוא. בוקר אחד החיים שלי השתנו ושם הסיפור מתחיל.
באותו בוקר, היינו אמי, אחותי גלי ואני בבית. “בום! בום!”. הדפיקות החזקות בדלת לא השאירו מקום לספק – הגרמנים הגיעו. לשמע הדפיקות, קפאתי במקום מפחד. החזקתי את האוויר והפסקתי לנשום לדקות ארוכות.
גלי הבחינה שאני חוששת מאוד, ולחשה לי, “אורה, לא משנה מה יקרה אני אשאר איתך פה״. בבת אחת הוצאתי את האוויר שהיה כלוא בתוכי ועניתי לה ״גם אני״. הייתי קטנה ולא ידעתי הרבה על כל מה שקורה, אבל ידעתי שיש מלחמה, והגרמנים צמאים לדם יהודי. אמא פתחה את הדלת, והגרמנים נכנסו בצעקות. מזל שאמא הבינה גרמנית. כששמעה מה אמרו, החלה לבכות. הגרמנים הלכו די מהר, וניסיתי להבין מה קרה. אמא התעלמה מהשאלות שלי, ורק לחשה משהו לגלי, שגם התחילה לבכות. גלי הייתה בת 13 והבינה יותר על המתרחש בחוץ.
אחרי כמה דקות של שקט מצמרר, אמא ניגשה אליי ואמרה ״הם אמרו שאנחנו עומדים למות״. עשיתי פרצוף שואל, אבל עמוק בפנים כבר הבנתי. ״הגרמנים לוקחים קבוצות של יהודים ושולחים אותם למחנות השמדה״, המשיכה אמא. התחלתי לבכות כי לא רציתי למות. הרגשתי חוסר אונים ובהלה. כאילו האדמה שעמדתי עליה קורסת תחת רגליי. מתוך הפחד ניסיתי למצוא פתרון. ״אולי נברח למשפחה גרמנית שתחביא אותנו?״, שאלתי. ״אנחנו לא יכולים”, ענתה אמא, “אנחנו נצורים בגטו ואין סיכוי שנצליח לצאת מפה״.
שוב דפיקות על הדלת. הפעם, חלשות יותר מהדפיקות הקודמות. אמא ואני הסתכלנו אחת על השנייה מבולבלות. בדלת עמדה אישה, שאמרה משהו בגרמנית ומיד הלכה. אמא נראתה לרגע זקופה יותר, וגם ראיתי ניצוץ קטן בעיניה. ״אמא, מה קרה?״, שאלתי. ״האישה הזאת אמרה לנו שאנחנו יכולים לגור אצלה בזמן המלחמה”, אמרה אמא בהתלהבות, “וכשהמלחמה תיגמר נלך לאן שנרצה״.
השמחה הייתה מהולה בחשש. לא הייתי בטוחה אם אפשר לסמוך על הגרמנים. בפנים שעדיין היו נפוחות מבכי, הלכתי לאחותי וסיפרתי לה על חבל ההצלה שזה עתה נזרק לעברנו. גלי נתנה לי מבט מטיל ספק. היא לא סומכת על הגרמנים. ״גם אני לא מרוצה מהרעיון”, אמרתי לה בביטחון מזויף, “אבל זה עדיף מלמות נכון?״ גלי הנהנה בהסכמה ואמרה לי קדימה לארוז״. למחרת בבוקר הגיע שוב האישה לגטו ולקחה את אמא ואותנו מחוץ לגטו. בזמן ההליכה שרר שקט מצמרר.
ראיתי בית ירוק. החלונות ירוקים, הדלת ירוקה וגם בפנים הכל היה ירוק. שאלתי את אמא: ״למה כל הבית ירוק?״, והיא ענתה ״כדי שלא יחשדו בבית הזה. הוא מיוחד, ואף אחד לא יכנס לפה״. השהות בבית הייתה לי קשה, אבל אמא כל הזמן הזכירה לי את האישה הטובה שמסכנת את עצמה עבורנו ועבור יהודים נוספים. חיינו בפחד תמידי, ובכל פעם שהיו דפיקות בדלת היינו צריכים להתחבא. גם בתוך המחבוא, אמא הקפידה שאלמד. יום אחד אמא באה אליי בשמחה וסיפרה שהמלחמה נגמרה. זו הייתה הפעם הראשונה שיצאנו מהבית החוצה. פתאום ראיתי שאמא שוב בוכה. “אמא”, שאלתי, ״למה את בוכה? זה אמור להיות שמח, לא?״. ״אורה חמודה שלי”, אמרה אמא, “אני בוכה משמחה. אנחנו הולכות לארץ ישראל״. בשלב הזה גם אחותי ואני בכינו. דמעות של שמחה.
