אופס, הגענו לעתיד
כמו כל יום שישי המשפחה שלי משפחת ישראלי התכוננה לבית הספר,אבל איך בדיוק אני ואחי הגענו לעתיד את זה תראו אחר כך. שאני הייתי בבית הספר ,באמצע השיעור שמעתי את הטלפון שלי מצלצל, וממש נלחצתי כי הטלפון שלי אף פעם לא מצלצל באמצע השיעור. המורה אמרה שאני יכולה לצאת לענות לטלפון שלי מחוץ לכיתה.
אז יצאתי מהכיתה ועניתי לטלפון, זאת הייתה אמא שלי אז התחלתי לשאול אותה “אמא מה קרה?!” ואמא ענתה לי “לא קרה כלום פשוט רציתי להגיד לך שאנחנו לא הולכים להיות בבית בשבת”. “אז למה התקשרת באמצע בית הספר?!” שאלתי, “כי רציתי להגיד לך שאנחנו הולכים למלון מהמם בחיפה ושאני כבר ארזתי לך את המזוודה ואנחנו עכשיו הולכים לאסוף אותך” ענתה לי אמא “אבל אני צריכה פתק אישור!” אמרתי לאמא, אמא אמרה לי שהיא כבר אמרה למזכירות שיש לי פתק אישור. “אני מקווה מאוד שזכרת להביא את הספר שלי אמא” אמרתי לאמא “כן,זכרתי. ותאספי את כל הדברים שלך ותגידי למורה שאנחנו בחוץ”,ועניתי “סבבה” .
כל הדרך באוטו למלון אני ואחי דניאל רבנו על מי הולך להיות באיזה חדר,אני ואחי דניאל רבים מלא, כי אנחנו תאומים.
המלון היה ממש יפה ומפואר, בערב ירדנו לארוחת ערב אכלנו דברים ממש טעימים. אחרי ארוחת הערב עלינו חזרה לחדר שלנו, והלכנו להתקלח אחרי שהתקלחתי שמתי פיג’מה והתחלתי לקרוא את הספר שלי “בחזרה אל העתיד“. דניאל החליט לעצבן אותי ולקרוא ביחד איתי את הספר. אז הגענו למשפט, שהיה מודגש, וקראנו את המשפט ביחד בקול- “ואיך שאנחנו חזרנו אל העתיד“.
בווווווום שמעתי את הרעש החזק הזה ועצמתי את עיני. כשפתחתי את העיניים שלי כל מה שראיתי היה בניינים גבוהים, רובוטים ואת דניאל.
לא הבנתי מה ראיתי. אני ודניאל הינו בשוק. לא ידענו איפה אנחנו!
פתאום ראיתי משהו, או מישהו באה לעברנו וכשהדבר הזה התקדם אני ראיתי שזה היה רובוט!
ואז הרובוט התחיל לדבר איתנו ואמר לנו,”שלום גפן ודניאל אני אהיה הרובוט שלכם לאורך הדרך.”
“איזה דרך? איפה אנחנו בדיוק?” שאלתי אותו,
“אנחנו עכשיו בעתיד, והדרך שאני הולך לעבור איתכם הוא למציאת הספר שלך גפן.”.
“למה אנחנו כאן? איך הגענו לכאן? איפה הספר שלי?!”
כמו שבטח שמתם לב אני ממש נלחצתי כי לא ידעתי איפה ההורים שלי, או איפה הספר שלי ,וגם למה אני ודניאל נשאבנו אל העתיד?! ועל זה והרובוט ענה לי: ” אתם כאן כי נשאבתם אל תוך העתיד בגלל שקראתם את הסיפור ביחד ובקול ואנחנו אלה שצריכים למצוא את הספר שלך. ספוילר זה אולי יקח קצת זמן.” דניאל סוף סוף התחיל לדבר- אבל לא בקטע טוב. הוא ממש נלחץ -“לא הבנתי– למה? איך? איפה הספר של גפן? מי אתה בדיוק? ואיך נשאבנו אל הספר בחזרה אל העתיד?!”
“לפני שאני אענה לך”, אמר הרובוט, “יש לי שם. קוראים לי רובי”.
“נו באמת”, אמר דניאל, ואני גילגלתי עיניים אבל לרובי זה לא הפריע אז הוא המשיך: “יש לנו משימה וזה למצוא הספר של גפן, למצוא את העמוד שאתם בו ושתקראו ביחד ובקול בדיוק את אותו המשפט. ואני חושב שאני יודע איפה הספר יהיה!”
“איפה?!” אני ודניאל צעקנו ביחד. “בואו אחרי” רובי אמר וזה מה שעשינו. כל הדרך ראינו רובוטים, בניינים עם 600 קומות ועצים לא אמיתיים.
עברו שעות ועוד לא הגענו למקום שאליו רובי רצה להביא אותנו. אז הלכתי לרובי ושאלתי אותו: “רובי עוד כמה זמן מגיעים?”
“מגיעים לאן?”, שאל אותי רובי,
“למקום שבו חשבת שהספר שלי יהיה!”
“כבר היינו בו. המקום הזה הוא המקום שהיינו בו לפני שניה- חנות הענתיקות. ולא מצאנו שם את הספר”.
“למה לא אמרת?? אני חשבתי שזה היה בשביל לחפש משהו נחמד לקנות! וגם זה ממש לא היה לפני שניה, זה היה לפני שלוש שעות!” אמרתי.
“רובי, אי אפשר לחזור בחזרה להווה בלי הספר?” אמר דניאל. הוא כנראה כבר ממש מיואש.
“לא אי אפשר”, ענה רובי לדניאל.
רובי לקח אותנו למסעדה נחמדה והרגשתי הקלה כי לא אכלנו שעות!!!!!!
אבל אז רובי דיבר: “אל תחשבו שהבאתי אתכם לפה בשביל לאכול, אני חשבתי שאנחנו יכולים למצוא את הספר כאן. ולפני שאתם שואלים- כן אפילו שזה מסעדה שיש בה המבוגרים טעימים אפשר למצוא את הספר על אחד השולחנות”.
“אולי אפשר למצוא כאן דברים מוזרים כי קוראים למסעדה מוזרהמבוגר“, אמרתי ודניאל התחיל לצחוק, אז הצטרפתי אליו. “טוב נכנסים?” אמרתי. “לא!!!!!!!!! נראה לך?? זה נראה מקום כל כך מוזר ואפילו יותר מוזר מלהישאב לתוך העתיד.” אמר דניאל.
“טוב לא אכפת לי מה אתה עושה. אני הולכת להכנס עם רובי למסעדה בין אם אתה בא ובין אם לא.”
אני ורובי נכנסנו למסעדה ובאמת היה קצת מוזר- כולם היו שם רובוטים. אבל מה שאני הכי הופתעתי ממנו היה שמצאתי את הספר שלי!!!!
אני הרגשתי הכי טוב מאז שהגענו לעתיד, אני הרגשתי מדהים כי חשבתי שסימנו!!! אבל אז רובי דיבר: “גפן תזכרי- את עדיין צריכה למצוא את העמוד שלך ואת המשפט שאותו קראתם בקול וביחד.”
“כדאי לנו לצאת לשאול את דניאל- הוא תמיד זוכר דברים כאלה”, אמרתי. אז יצאנו מהמסעדה עם הספר כשדניאל ראה את הספא הוא צעק- “אפשר לחזור הביתה?!”
“צריך למצוא את העמוד והמשפט שקראנו בקול ביחד, בגלל זה באנו אליך- כי אתה זוכר דברים כאלה”.
ואז דניאל אמר “אנחנו בעמוד 548- תבדקי”. פתחתי את הספר בעמוד 548 ומצאתי את המשפט. אני ודניאל קראנו ביחד ובקול את המשפט “ואיך שאנחנו חזרנו אל העתיד “
בוווווום שמעתי את אותו הבום ששמענו בהתחלה. עצמתי את עיני וכשפתחתי אותם ראיתי את המיטה שלי שבמלון. בגלל שהינו בעתיד כל כך הרבה זמן חשבתי שההורים שלי יהיו בלחץ איפה היינו אז הלכתי למיטה שלהם וראיתי שהם ישנים. אז פשוט חזרתי למיטה שלי ונרדמתי.
