בירושלים, בסמטאות המדרחוב, יש חנות ישנה מאוד, שזוג קשישים ירושלמים, מעט מוזרים, מנהלים מעל 50 שנה.
מי שמטייל בירושלים, יכול לפספס את החנות הזאת, כי היא לא בולטת, או חדשנית, היא נראית חנות מאוד ישנה, כאילו עצר שם הזמן מלכת, לפני כחמישים שנה.
כשמשפחתי ואני היינו בנופש בירושלים, טיילנו במדרחוב.
במקרה נכנסתי לחנות, בלי כוונה, כשהמתנתי להורים שלי, הרגשתי כאילו משהו הוליך אותי לחנות הזאת בלי שהתכוונתי.
אילו ידעתי מה יש בתוך החנות הזאת ואת הסיפור האמיתי של החנות הזאת, הייתי יכולה להתכונן לפני כן, אך הגעתי לחנות כמו מתוך חלום.
מיד כשנכנסתי לחנות, הרגשתי שמשהו שם לא שיגרתי.
היה באוויר ריח של דברים ישנים. היו שם כל מיני חפצים עתיקים, חלקם מארצות רחוקות, שנהב של פילים, חרבות מסין, עצמות של דינוזאור.
שאלתי את עצמי, מה יש פה? הכל כל כך ישן, נראה לא מוכר, מוזר, הייתה לי תחושה שמשהו מסקרן עומד להתרחש. הסתכלתי על החפצים בחנות והייתי ממש המומה. לא האמנתי למה שראו עיני.
האיש הקשיש שהיה בחנות, יחד עם אשתו הקשישה, הביטו בי ושאלו בחיוך, “ילדה חמודה, איך נוכל לעזור לך?” לא ידעתי מה להגיד ואמרתי :”אה …אני אני” כאילו נעלמו לי המילים.
פתאום ראיתי על מדף מעץ ישן, דמויות ישנות, מאוד יפות, כמו פיסלונים קטנים.
כאילו הם אמיתיים – רק בקטן. האיש שבחנות ראה שאני מסתכלת על הדמויות הישנות והוא אמר לי, “אהה יש לך טעם טוב מאוד, אלו דמויות חשובות מההיסטוריה של ארץ ישראל”.
בדיוק באותו רגע, אבא שלי נכנס לחנות ואמר לי “הדר לאיפה הלכת? חיפשנו אותך”
ואז אבא שלי ראה שאני מביטה על הדמויות המקסימות האלו ושאל את האיש והאישה בחנות, האם הדמויות האלו למכירה.
הם אמרו לאבא שלי,שיהיה להם קשה להיפרד מהדמויות האלו אך בגלל שהילדה החמודה (אני) מתעניינת בהם, הם יסכימו למכור אותן.
אני ואבא בחרנו דמויות של בנימין זאב הרצל, דוד בן גוריון, מנחם בגין, משה מונטפיורי, אליעזר בן יהודה, חיים נחמן ביאליק, חנה סנש ועוד.
אמרנו למוכרים תודה רבה ולקחנו את הדמויות איתנו, בשמחה רבה.
כשהגענו הביתה, הנחנו את הדמויות בזהירות בשולחן סלון וכולנו הלכנו לישון, שמחים ומאושרים.
אך בלילה, ההורים שלי ואני ואחיי התעוררנו, כששמענו דיבורים של אנשים, כמו של פעם “אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית ..” ונבהלנו מאוד.
חשבנו שמישהו הדליק את הטלויזיה אך הכל היה סגור.
לא ידענו מהיכן באו הקולות. ביקשתי מאבא ואמא לישון איתם כי פחדתי. ואז, שוב שמענו קולות
“אם תרצו אין זו אגדה” רצנו כולנו לסלון וראינו את כל הדמויות משוחחות אחת עם השניה, הן ממש זזו ודיברו, היינו המומים, חשבנו שאנחנו חולמים. ואז כשהן ראו אותנו, הן עצרו.
