בערב מוצאיי שבת לפני הלימודים, אודל ארגנה את התיק שלה, ובדקה שאין שום דבר שלא במקום,
“אני מפחדת שאקבל בתעודה אפס” חשבה אודל לעצמה, לאחר שסיימה לארגן את הכל.
היא אכלה את האוכל, צחצחה שיניים, ואז הלכה למיטה בקפיצות התרגשות.
יום למחרת, הגיע יום הלימודים. אבא העיר את אודל. אודל התעוררה, קמה מהמיטה, נטלה ידיים, צחצחה שיניים, עשתה שירותים, התלבשה, שמה נעליים, בדקה עוד פעם שהכל במקום, ואז לקחה את האוכל שאמא הכינה לה, אכלה דגנים עם חלב, לקחה את התיק. היא אמרה לאבא “תיקח אותי לבית הספר”, ואבא אמר “טוב”.
“אני מתרגשת” אמרה אודל לאבא, “ככה זה לכל אחד” ענה אבא לאודל.
לאחר רבע שעה, אודל הגיעה לבית הספר. והכירה את החברות שלה בכיתה, וגם את המורה.
המורה נחמדה. החברות נחמדות.
לאחר שבוע שבו היא הכירה את בית הספר, היה לה יום הולדת, וכולם שרו לאודל שירי יום הולדת. אודל הביאה את העוגה שאמא הכינה.
לפתע, העוגה התהפכה ונפלה על הרצפה.
אבל כולם המשיכו לרקוד ולשמוח, כי לא חייב עוגה.
הגיע סוף היום, ואודל ביקשה מהחברות שלה, שיעזרו לה עם כל היצירות וכל החפצים שהיא הביאה איתה לבית הספר ליום ההולדת.
החברות שלה עזרו לה להרים את הכל עד למכונית.
לאחר רבע שעה, הגיעה אודל לבית, וכולם יחחגגו לה גם שם יום הולדת.
