בעיר קטנה על שפת הים גרה ילדה בשם תמר. תמר אהבה לצייר את הים, את הסירות ואת העננים, אבל מעולם לא יצא לה להכיר לעומק את הארץ שבה היא גרה. מבחינתה, ישראל הייתה רק הבית, בית הספר והחוף הקרוב.
יום אחד המורה לטבע הודיעה על פרויקט מיוחד: כל תלמיד צריך לבחור מקום בארץ שהוא לא מכיר, לחקור אותו ולספר עליו לכיתה. בעוד כולם התלהבו, תמר התרגשה פחות. “מה כבר יש לחקור?” חשבה. “הארץ קטנה, מה כבר לא ראיתי?”
בערב, כשסיפרה להוריה, אביה נזכר במשהו. הוא פתח מגירה ישנה והוציא פנקס עתיק. “זה יומן שקיבלתי מסבא שלי,” אמר. “הוא כתב בו על המקומות שטייל בהם ברחבי הארץ כשהיה צעיר. אולי זה יעזור לך לבחור מקום”.
תמר פתחה את היומן. העמודים היו מלאים ברישומים: ציורים קטנים של הרים, תיאורים של פרחים נדירים, וגם חוויות מהליכה בשבילים ארוכים. בין הדפים מצאה משפט אחד שהסבא כתב בכתב ידו:
“מי שאוהב את הארץ, מגלה בה דברים שאף אחד אחר לא רואה”.
המשפט עורר בה סקרנות. היא החליטה לחקור מקום שסבא כתב עליו “הר שקד”, גבעה שלא שמעה עליה מעולם. למחרת ביקשה מאביה לקחת אותה לשם.
כשעלו בשביל, תמר הבחינה בדברים שלא הכירה: שיחים עם ריח מתקתק, סלעים בצורות מיוחדות וציפורים שלא ראתה ליד הבית. ככל שעלו, הנוף התרחב לעיירות, שדות, כבישים ורצועת ים כחולה רחוקה.
פתאום תמר הרגישה שהלב שלה מתרחב גם הוא. “איך לא ידעתי שישראל כל כך יפה?” שאלה בהפתעה.
אביה חייך: “צריך לפעמים לעלות קצת גבוה כדי לראות”.
על פסגת הגבעה מצאה תמר אבן שעליה שקע ישן בצורת כף רגל. אביה סיפר לה שיש מקומות כאלה שנקראים “גלגלים”, ויש המאמינים שמשמשים זכר לדרכם של שבטי ישראל לפני אלפי שנים.
תמר הניחה את ידה על האבן ודמיינה אנשים קדומים הולכים על אותה אדמה. פתאום הרגישה חלק מסיפור גדול יותר.
כשחזרה לבית הספר, הציגה את הפרויקט שלה בגאווה: מפה, תמונות שרשמה ביומן חדש, ותיאור של הרגשתה על ההר.
“אהבת הארץ”, כתבה, “היא לא רק לדעת איפה אנחנו חיים. היא להרגיש את הקשר למקומות, להבין את הסיפור שלהם, ולשמור עליהם”.
המורה חייכה וקראה בקול: “תמר למדה שהארץ שלנו מלאה הפתעות – למי שמוכן לראות”.
ומאז תמר לא הסתכלה על ישראל כעל נקודה קטנה על המפה, אלא כעל עולם שלם שמחכה שיאהבו אותו.
