אגדת הכדורגל הצעירה

אגדת הכדורגל הצעירה / פלג שטאל 

ג’וליאן רץ, ג’וליאן עובר אחד, ג’וליאן עובר שתיים, הוא בועט… גול!!!! ג’וליאן!!!!!

שלום. אני ג’וליאן, אני בן 9, גר בישראל בחיפה.

לפני קצת יותר מחודש המשפחה שלי עברה מארה”ב לישראל.

מהמעבר עד עכשיו נשארתי בבית ולא הלכתי לבית ספר, ומחר היום הראשון שלי בבית ספר. 

אני נרגש, אבל גם מפחד. אם אתם שואלים למה אני מפחד אז אני אסביר לכם: אני מפחד שלא יהיו לי חברים, אני מפחד שיציקו לי, וכו’. אה, ושכחתי להגיד לכם שאני אוהב כדורגל אבל אני לא טוב בכדורגל. טוב, כבר מאוחר, אני אחזור אליכם מחר בבוקר, כשאני אלך לבית ספר.

“מה השעה עכשיו”? שאלתי חלושות לאחר שהתעוררתי. הסתכלתי בשעון מעורר… 7:34?!

אוי לא! אני מאחר! מהר קפצתי מהמיטה והתחלתי להתארגן. כשסיימתי רצתי מהר החוצה, עליתי על אופניי ורכבתי מהר לבית ספר. 

איחרתי ב-10 דקות. רצתי לכיתה שלנו. נכנסתי לכיתה באמצע שיעור מתמטיקה. “אתה מאחר גם ביום הראשון שלך, אדוני הצעיר?” אמר המורה למתמטיקה, מר בנצ’מנטון. “סליחה, אדוני” אמרתי בהתנשפות.

“תלמידים,  תכירו את התלמיד החדש, ג’וליאן ברוקלין. הוא עבר לכאן מארה”ב.”

אמר מר בנצ’מנטון. כל העיניים ננעצו בי. זה היה מלחיץ מאוד. ואז אחד התלמידים אמר: “הוא יכול לשבת לידי”, “בסדר” ענה מר בנצ’מנטון. הודיתי לתלמיד הזה ששבר את השתיקה המלחיצה. התיישבתי לידו.

“שלום. קוראים לי אביה. לך קוראים ג’וליאן, נכון?” אמר הילד.

“טוב, בוא נחזור לעניין. מישהו יודע כמה זה 852 כפול 1,000?” אמר מר בנצ’מנטון. כעבור חצי שעה של שעמום יצאנו להפסקה. בהפסקה שיחקנו כדורגל והייתי ממש גרוע. החטאתי 3 מצבים לשער ריק, ו-2 מצבים של 1 על 1. כל הילדים צחקו עלי. לאחר בית הספר הלכתי הביתה, זרקתי את התיק ונכנסתי לחדרי בטריקת דלת. אמא שמה לב לזה ובאה לבדוק מה שלומי. 

“מה שלומך חמודי? איך היה היום הראשון?” אמרה בנועם,

 “זוועה” עניתי לה. “למה? מה קרה?” שאלה. 

“כל הכיתה שלי צחקה עלי בגלל שהייתי גרוע בכדורגל” אמרתי.

 “אוי… בסדר,  אטפל בזה”. 

למחרת אמא הודיעה לי הודעה שפערה את פי. היא אמרה לי שבגלל שצחקו עלי בבית ספר היא רצתה להעביר אותי כיתה אבל הכיתה המקבילה הייתה מלאה מדי וככה גם כיתות ה’. 

וזה אומר שאני עומד ללמוד בכיתה ו’. וזה אומר שאני בן 9 וכל השאר בני 12. זה אומר שאני מטר 35 וכל השאר מטר 45. אוי לא. 

למחרת בהפסקה שיחקתי כדורגל עם הכיתה (כיתה ו’, אם שכחתם).

הם מטורפים בכדורגל! הרבה יותר טובים מהכיתה הקודמת שלי. זה לא טוב.  

רגע, אני יודע מה לעשות! אני אתפלל לה’ והוא יגרום לי להיות טוב בכדורגל!

ואז התפללתי יום אחר יום. אבל זה עדיין לא הפך אותי לטוב בכדורגל! לא ידעתי מה לעשות.

אז שאלתי את אבא. “רק אם תתאמץ, תצליח.” אמר אבא. נראה לי שזה אומר שאני צריך גם להתאמן! חשבתי לעצמי. אז התאמנתי כל יום במשך חצי שנה. ויום אחד היה טורניר כדורגל ארצי והקבוצה שלנו הגיעה לגמר!

0:0. הדקה השמונים. התקפה של היריבים. הם רצים לעבר השער שלנו. הבלם שלנו חוטף את הכדור ומוסר אותו.

ארון רובינשטיין מוסר להראל שליו, הראל מוסר לי, אני עובר אחד , עובר שתיים ובועט…גול!!!! השופט שורק לסיום. כולנו חגגנו והשתגענו ואני חשבתי לעצמי שלא יכול להיות יותר טוב מזה.