אבא שלי חייל/הלל צוקר
חנה הייתה ילדה קטנה בת שבע, אביה היה חייל. מאז שהייתה קטנה, ממש קטנה הם שיחקו יחד. חנה אהבה לשחק עם אביה.
בתאריך 7.10 פרצה מלחמת חרבות ברזל, אבא גוייס. לפני שאבא עלה לרכב חנה הקטנה הספיקה לחבק אותו ולומר “אבא, אני לא רוצה שתלך”. אמא משכה את חנה הקטנה ולחשה בקול עצוב. “אבא צריך ללכת, הכל יהיה בסדר” ואבא אמר “עם ישראל צריך אותי, עלי לזוז”. אבא נכנס לרכב הצבאי ואנו נופפנו לו לשלום לוחשות תפילה שישמור עליו ה’.
בימים הבאים חנה היתה עצובה ולא רצתה לצאת מפתח הבית, אף מיעטה לאכול.
11.10 בשעה 16:48 חנה שיחקה בחצר הבית, לפתע נשמעה אזעקה וכרוז “חדירת מחבלים”. חנה נבהלה, אמא יצאה במהירות ורצה לכיוון חנה, כשלפתע נשמעו צעקות בשפה הערבית. אמא אחזה את ידה של חנה ונכנסו מתחת לשיח שבחצר. קולות של צעדים נשמעו קרוב, אמא סימנה לחנה המבוהלת סימן של שקט.
מבין ענפי השיח הם ראו חייל אמיץ קופץ מהג’יפ ורץ לכיוונם, הם הבינו שהחייל בא לעזרתם, קולות הירי היו קרובים. אמא חיבקה את חנה חזק חזק, ולפתע שמעו קול מוכר רך ונעים שאמר “אתם יכולים לצאת, השטח בטוח”. חנה ואמא יצאו מהשיח וראו שהחייל שקפץ מהג’יפ להצילם הוא אבא האמיץ ואיתו היו עוד שני חיילים.
חנה קפצה על אביה שקצת צלע על רגלו ואמרה “תודה אבא, אתה הגיבור שלי”.
