אבא במילואים

מאת: חרות אמונה ברוקנר כיתה ו2, תלמוד תורה – אורות רשי נתניה.
שלום וברכה, קוראים לי חרות ואני בת 11 וחצי, רציתי לספר לכם על התקופה האחרונה
במשפחתנו- שאבי היה במילואים:
הכל התחיל בשמחת תורה- עם פתיחת המלחמה, החששות החלו לעלות, ידענו שעלולים
לקרוא לאבא. ואכן, קצת לפני צאת החג אבי נקרא לצבא. כל המשפחה חזרה מהר הביתה,
עשינו הבדלה זריזה ואבא שלי החל להתארגן לצבא, לאחר כמה דקות בודדות אבא שלי היה
מאורגן ויצא מהבית . לי היה חשש קטן בלב, מפני שלא ידענו מתי אבא יחזור. אחרי חצי
שעה אבי חזר ואמר שהוא יכול להישאר בלילה אך היה צריך לצאת שוב למחרת בבוקר,
שמחתי כל כך שיש לנו עוד לילה עם אבא.
לאחר יומיים , אבא הועבר מהצפון לדרום, ולכן יכל לקפוץ לביקור של יום ולחזור שוב
לצבא. רגשות מעורבים הציפו את ליבי, מצד אחד שמחתי כל כך לראות את אבי, ומצד שני,
חששתי מפני הבאות, לא ידעתי מתי אראה שוב את אבי. הפעם אבא לקח איתו את הרכב
ובדיעבד דבר זה יצא לטובה, כיוון שהוא חזר עם הרכב לעיתים תכופות יותר, כדי לראות
אותנו.
עכשיו אספר קצת על החיים בבית ללא אבא ועל הפעילויות לילדי המגויסים:
שבוע אחרי פתיחת המלחמה נפתחה משחקיה לילדי המגויסים ולמפונים, בשכונה שלנו.
למרות שיכלתי לבא לשחק, העדפתי להתנדב במשחקיה, כך התחלתי להגיע אליה יום יום,
שם שמרתי על הילדים הקטנים, ושיחקתי איתם, עזרתי לסדר בסיום כל יום את המשחקייה.
ודבר זה היה משמעותי וממלא עבורי. לאחר שהחלו הלימודים, המשחקייה החליפה מקום,
ומאז הגעתי רק פעם אחת למשחקיה.
בשבתות, כשאבא לא היה בבית, חברים ושכנים אירחו אותנו בביתם. היה כיף להתארח אצל
מכרים, להכיר ספרים ומשחקים חדשים. אולם, לעיתים קרובות, הייתי מובכת ומבוישת
להיכנס לבית אחר בכל פעם מחדש.
הגרעין התורני בו אני נמצאת, הקים עמותה שנקראת "משפחה בחזית" שבו היא תומכת
בכל משפחות המגויסים בעיר. וכך יכולתי גם אני לבוא ולקחת חלק בפעילות הענפה. בין
שאר הפעילויות היו 2 הפננגים גדולים לילדי המגויסים וכמובן הכול בחינם, נהניתי מאוד
בהפעלות, מהמתנפחים, מציורי הפנים, וההצגה שסיכמה את האירוע.
בבית המשכנו בשגרה: סניף, בי"ס, משחקים וכו. ואמא לקחה על עצמה יותר דברים, גם את
הדברים שאבא היה עושה.
חברים באו מדי פעם לתמוך ולשמח. והביאו כל מיני דברים: עוגות, ממתקים, יצירות וכו.
עכשיו אני אספר קצת על הכיתה:
בכיתה לאט לאט גיליתי שאני הילדה היחידה שאבא שלה במילואים, וזה היה קצת קשה
משום שמצד אחד לא היתה מישהי כמוני, להזדהות איתה. מצד שני, כן יכלתי לשתף חברות
ולספר להן שאבא שלי חזר הביתה או שהוא חזר לצבא.
לאט לאט התרגלתי שאבא במילואים ושאני היחידה בכיתה שאביה במילואים.
אחרי שניים- שלוש חודשי לחימה, באחד מימי שני אמא הודיעה שאבא משתחרר למחרת!!
כל כך שמחתי והתרגשתי, וציפתי ליום המיוחל!

אך יום השיחרור נדחה שוב ושוב עד שלבסוף אבא חזר, סוף סוף!!!
אבא השתחרר בשבוע בו הוא חוגג את יום הולדתו, חגגנו שמחה כפולה בביתנו.
וכך הסתיימה עוד תקופה בחיינו.