מלחמת חיי

רינה אנטוב
כיתה ו’
מוריה ברקאי
חוי פרקוביץ
חיפה

מלחמת חיי/ רינה אנטוב כיתה ו'
27 באוקטובר 1973 - מלחמת יום כיפור

6 באוקטובר 1973- יום כיפור התשל"ד
אני כותב את השורות הללו אחרי המלחמה. אחרי כל הפחדים, התלאות והדאגות שעברנו. טמנתי אותך בעומק המגירה מכיוון שערב יום הכיפורים הלך והתקרב.
היה זה בבוקרו של היום הכי קדוש בשנה, יום כיפור. אחזתי בידו של אבי, ויחד צעדנו לעבר בית הכנסת. כשנכנסנו, אבא התעטף בטלית וצעד לעבר המקום שלו, המקום הקבוע ליד גבאי בית הכנסת ומול החזן.
ואז, לפתע, זה קרה.
אזעקה.
כולם נאלמו דום, ולאחר רגע התעשתו והחלו לרוץ לעבר המקלט.
הייתי בהלם.
לא תיארתי לעצמי שהרגע הזה יבוא. אבא סיפר לי שבצבא משערים שתיפתח מלחמה. אולי, לא בטוח.
רצתי לעבר המקלט. כל המתפללים כבר נכנסו. התיישבתי ליד אבא, "מה יהיה?" שאלתי אותו בחרדה. הוא ענה לי " אני מקווה שיהיה בסדר". נדמה לי היה ששמעתי רעד בקולו.
מישהו פתח רדיו. כן, רדיו באמצע יום כיפור.נחרדנו. לפתע אמר הקריין "כל הגברים, חיילי מילואים, יעלו על מדים ויתייצבו בפקודה בבסיסיהם. כל מי שישמע את ססמתו ירוץ לבסיס ושם ייסע לחזית. פרצה מלחמה בסיני ובסוריה. קרבות קשים!". גם בקול הקריין נשמעה בהלה.
אבא התעשת, קם, חיבק אותי ואמר "אני חוזר הביתה. אני נוסע לצבא, להלחם.תקשיב טוב יהודה. אתה נשאר פה, עם כל האנשים. אני מקווה שאוכל להתקשר אליך בבוא הזמן מהבסיס".
ויצא את החדר.

9 באוקטובר 1973 - י"ג בתשרי התשל"ד
כבר 3 ימים שאין אנו שומעים אות חיים מאבא.
כולנו ישבנו על השטיח הפרחוני בסלון, ההוא שסבא משה הביא כשחזר מהטיול ביפן.
אמי האזינה לרדיו, אני קראתי ספר, שמוליק נרדם על המיטה הזוגית של ההורים ונעה ואביה שיחקו בבארביות ותוך כדי משחקן המציאו סיפורים [הזויים לגמרי…]
השעון תקתק, הזמן זחל, ועדיין אין צלצול מאבא, אין כלום.
הלכנו לישון עצובים,תוהים מה מצפה לנו מחר.
וכך נמשכו להם ימים ולילות.

20 באוקטובר 1973 - כ"ד תשרי התשל"ד
אחרי ימים ולילות של ציפייה וחרדה, לפתע נפתחה הדלת. אבא הופיע בפתח מאובק, מיוזע ועייף, אך עם עיניים נוצצות.
לא האמנו למראה עיננו.
כולנו עטנו על אבא, לא מאמינים. ממששים, נוגעים, מריחים, שהנה זה נגמר.
בא הקץ למלחמה.
התיישבנו כולנו על הספה, ואבא החל לספר:
"מיד אחרי שיצאתי מבית הכנסת, רצתי מהר הביתה. התלבשתי, לקחתי נשק ורצתי לטרמפיאדה ליד השדרה. ג'יפ צבאי עם חיילים נחמדים עבר שם ונתן לי טרמפ. תוך רבע שעה הייתי בבסיס.
הייתה שם המולה גדולה. מפקדים וחיילים התרוצצו בכל פינה, מטוסים הופיעו כמו משום מקום וקיטבגים שכבו, זרוקים על האדמה.
לפתע הרגשתי טפיחה על גבי. הסתובבתי. זה היה המ"פ. הוא אמר לי בבהילות "רוץ לטנק של בנצי. דוהרים עכשיו היישר לרמת הגולן". מהר רצתי לטנק של בנצי. הנהג התכופף ונתן לי מתוך הארגז רימונים. רצתי למקומי הקבוע, והתמקמתי עד שהצוות יהיה מוכן.
התחלנו לדהור ישר לרמת הגולן, לחזית הקרבות. נלחמנו יום וליל. היה קשה, רבים מאיתנו נהרגו, אך לבסוף הם יצאו אלינו, הסורים, עם דגלים לבנים לאות כניעה.
לא האמנו שבא הסוף. זהו, נגמרה המלחמה!" עיניו של אבא נצצו.
לאחר שבאמת התחלנו להאמין, התיישבנו לסעודת הודיה.
אני חושב שזה היה הרגע המרגש בחיי.

21 בינואר 2017 - כ"ד בטבת התשע"ז
היום, בערך 40 שנה לאחר המלחמה, ביקרתי בביתו של אבי. עלינו לאוטו, ויצאנו לדרך.
עכשיו אני עומד בסלון ביתם של הורי, מסתכל על החפצים הישנים של אבא, מתקופת ילדותו, ותוהה למה שימש כל חפץ.
לפתע לכד את עיניי דף מקומט וקרוע. לבי הלם בעוז. הצצתי בו. היה כתוב בו: "זה היה הרגע המרגש בחיי. כשנכנסתי הביתה, מאובק ומיוזע,לאחר המלחמה, אך מלא סיפוק ועם עיניים נוצצות".

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן