שלום, שמי הוא ליבי, הסיפור שלי התחיל שמשפחתי ואני הלכנו לארוחת שבת אצל סבתא וסבא.
היינו כל המשפחה המורחבת. חגגנו את הגיוס לצבא של בן דוד שלי – אילון וכולם היו נרגשים!
לקראת ההבדלה התחלתי להרגיש כאבי בטן. אמי נתנה לי כדור נגד כאבים וקיווינו שיעבור, אבל לצערי הכאב רק המשיך והחמיר. כשחזרנו הביתה המשכתי להרגיש לא טוב והתחילו הקאות במשך הלילה. בבוקר הייתי מותשת, בקושי הצלחתי לעמוד.
ההורים שלי הלכו לעבודה ואני הייתי אצל סבתא וסבא. כל הבוקר ישנתי. לא היה לי כוח אפילו לצפות בטלוויזיה. סבתי הייתה מודאגת. הכאבים בצד הבטן החמירו והרגשתי כאבים חזקים ושעולה לי החום. סבתא אמרה שיכול להיות שזה אפנדציט. לסבתי יש ניסיון כי היא עבדה בבית החולים.
הורי חזרו מהעבודה ולקחו אותי לרופא. ראיתי שהם דאגו לי. לא הבנתי למה הם כל כך מודאגים, חשבתי שזה רק כאב בטן או הכי הרבה וירוס שיחלוף.
הגעתי לרופא המשפחה – ד”ר יוגב, שבדק לי את הבטן ואמר שצריך ללכת למיון בדחיפות, כי הוא חושש שיש לי דלקת בתוספתן. לא ידעתי מה זה תוספתן. עברה בי צמרמורת מכף רגל ועד ראש מזיכרונות העבר מהמיון. מרוב שזה נורא אני אפילו לא רוצה להיזכר. מה שכן אספר זה שיש לי פחד נורא ממחטים.
הגענו למיון ילדים והתחלתי לרעוד מפחד. נכנסתי עם אמי וקיבלה אותנו האחות הנחמדה טוני שלבשה חלוק תכלת. היא הסתכלה בי בעיניים טובות והבטיחה שיהיה בסדר. אבל זה לא הצליח להרגיע אותי, בכל זאת הייתי מפוחדת.
לאחר מכן נכנס לחדרי רופא ששאל אותי מדוע הגעתי אליהם. הוא בדק אותי, מרח לי על היד משחה נגד כאבים בשביל שלא תכאב לי בדיקת הדם ואמר לי להמתין בערך חצי שעה.
כשהגיע הזמן לעשות את בדיקת הדם הרגשתי זיעה קרה על הפנים, פחד וחרדה. הורי שכנעו אותי לעשות את הבדיקה ואבי אמר שזה לטובת הבריאות שלי ושיהיה בסדר. עצמתי את עיניי והרגשתי שאני עומדת להתעלף. הצלחתי להתגבר על הפחד אבל הרופא לא הצליח למצוא את הורידים שלי, הם השתמשו במכשיר מיוחד למציאת הורידים, אך ללא הצלחה.
מאוד כאב לי ביד והבנתי שהרופא לא מצליח לעשות לי את הבדיקה. אז נכנס לחדר רופא נוסף וניסה לעשות לי את בדיקת הדם ביד השנייה, אך גם ביד השנייה זה לא הצליח. הם החליטו לשלוח אותי לבדיקת אולטרסאונד. הבדיקה כאבה לי בבטן כי לחצו לי עם המכשיר המשונה, האבחנה שלהם הייתה שיש לי דלקת בתוספתן ושאני צריכה לעבור ניתוח.
חזרתי למיון ושמחתי לגלות שהאחות טוני חזרה והיא הצליחה לעשות לי פיק ליין – שזה צינור קטן שדרכו אפשר להחדיר אינפוזיה לווריד ותרופות. כשטוני עשתה לי זאת – זה לא כאב.
אשפזו אותנו בבית החולים ולמחרת הגיע יום הניתוח. הדבר היחידי שאני זוכרת שאמי התלבשה בחלוק כחול כדי ללוות אותי לחדר הניתוח עד שאירדם, היא ניסתה לשפר לי את מצב הרוח והתחילה לרקוד ולהגיד שהיא דומה לדרדס. זה לא הצחיק אותי כי הייתי לחוצה ומתוחה במיוחד.
בזמן ששכבתי בחדר הניתוח, ראיתי מעלי מנורות. האור החזק סנוור אותי ולאחר מכן הרדימו אותי.
כשקמתי מהניתוח כבר לא כאב לי וראיתי פלסטרים גדולים על בטני, הייתי מותשת ולכן הלכתי לישון.
לאחר יומיים השתחררתי מבית החולים לביתי בידיעה שהבריאות הכי חשובה ושאין לה תחליף.
