חרם

הוד פישרמן
כיתה ו’
משואה
בלומה בלאו
קרני שומרון

חרם

שלום לכם,

קוראים לי איילה.

עברתי חרם. אבל כשאני אומרת שעברתי חרם אני לא מתכוונת שעשו עלי, אלא שאני עשיתי חרם על ילדה אחרת. ואני מצטערת על זה, מאוד!

כבר מכיתה א' הייתה ילדה בכיתה שלי שקראו לה שקד. היא תמיד שתקה ואף פעם לא השתתפה בכיתה ובמשחקים. אותי היא משום מה עצבנה, עד היום אני לא יכולה להסביר למה.

בהפסקת האוכל נעמדתי מול שולחנה של שקד והכרזתי: "בהפסקה משחקים תופסת ואת התופסת!". "מי אמר שאני רוצה?" היא ענתה בתגובה. "אני אמרתי, ואני מחליטה" השבתי. "לא רוצה!" היא צעקה. "אף אחד לא שואל אותך" יריתי לעברה. "אז תצטרכו להסתדר בלעדי" היא ירתה בחזרה. "לא רוצה, לא צריך. עכשיו בואו, אנחנו יכולות להסתדר גם בלעדיה" קראתי לחברותי.

כפי שבטח כבר הבנתם, גם בימים שלאחר מכן, שקד ואני לא כל כך הסתדרנו. היא אף פעם לא הסכימה עם ההחלטות של הכיתה, ובכלל, היא בקושי הוציאה מילה מהפה.

באחד הימים, ישבתי בהפסקה ודיברתי עם חברותיי. לפתע, אחת מהן קראה: "איילה, אולי תארגני חרם על שקד?" ואחת אחרת קראה: "נכון, היא כל כך מוזרה! לא מגיע לה שנהיה חברות שלה. את חייבת לארגן עליה חרם". בשלב זה אני עוצרת לרגע את הסיפור כדי להבהיר לכם פרט חשוב: אני אולי הייתי מקובלת חברתית, אבל תמיד ידעתי לשים לעצמי גבולות. ידעתי מה נכון לעשות ומה לא. וידעתי גם שלעשות חרם על שקד זה מעשה ממש לא נכון. ונחזור לסיפור: שתקתי. לא ידעתי מה לענות. מצד אחד שקד באמת מוזרה וקצת מעצבנת, אבל מצד שני לעשות חרם על ילדה זה פשוט מעשה נוראי! באותו רגע נשמע הצלצול שמודיע שההפסקה נגמרה.

הימים שלאחר מכן היו נוראים. לא הייתה ילדה אחת בכיתה (חוץ משקד עצמה, כמובן) שלא ביקשה ממני לארגן על שקד חרם. כל לילה הייתי הולכת לישון אפופת מחשבות, עד שלילה אחד אמרתי לעצמי: "שקד היא ילדה באמת מוזרה, גם אם אעשה עליה חרם זה לא ישפיע עליה, היא ממילא לא תשתלב בחברה".

ככה חברותיי הצליחו לשכנע אותי.

למחרת, בהפסקה, חיכיתי ששקד תצא מהכיתה ולאחר מכן עמדתי על השולחן והודעתי לכולן שמעכשיו לא מדברים עם שקד. כולן נענו כמובן.

כך זה נמשך מספר שבועות ולא היה נראה שזה משפיע על שקד בכלל. באחד הלילות חשבתי לעצמי: "אם החרם בכלל לא משפיע על שקד, כדאי שנפסיק אותו. בכל מקרה זה לא ישנה משהו". תכננתי שיום אחר כך אפסיק את החרם ואשלים עם שקד.

הבעיה הייתה שלמחרת שקד לא הגיעה. וגם ביום שאחריו ובמשך שאר הימים. היא פשוט נעלמה.

יום אחד המורה קראה לי אליה בהפסקה. "את יודעת למה שקד הפסיקה להגיע לכיתה?" שאלה המורה, "אמממ... לא יודעת..." עניתי. "אני מבינה שאת לא יודעת אבל יש לך השערה, זה נכון?" שאלה המורה. "כן" עניתי. "אני חושבת ששקד הפסיקה להגיע מכיוון שעשו עליה חרם" הנמכתי את קולי במילה האחרונה. "ואולי את יודעת במקרה מי עשתה עליה חרם?" לפי מבטה של המורה הבנתי שהיא יודעת בדיוק מי עשתה עליה חרם. לא השבתי, פשוט לא ידעתי מה לענות. התביישתי כל כך. כבשתי את פני בידיי ולא אמרתי דבר.

שלום, קוראים לי איילה ועברתי חרם, או יותר נכון לצערי העברתי...                                          אני מספרת לכם את זה כדי שאתם לא תעבירו.

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן