היי! קוראים לי יהלי בריסטל, אני בת 14 ויש לי חרדה חברתית.
הסיפור שלי מתחיל בבית ספר,איך ילדים צחקו עליי יום ביומו: על הלבוש שלי, על השיער, על זה שאני כמעט ולא מדברת… בערך הכל בעצם.
לא רציתי לפנות להורים שלי. פחדתי שהם יאשימו אותי, פחדתי שזה רק יהפוך את המצב ליותר גרוע.
האדם היחידי שסיפרתי לו היה חברתי הטובה ביותר, נלסי ג’קסון.
היא עודדה אותי לספר להורים שלי, אבל כשסירבתי בכל תוקף היא הציעה לי לפנות ליועצת בית הספר.
לקח לי כמה לילות לחשוב על זה ולהגיע להחלטה, אבל בסופו של דבר אזרתי אומץ והחלטתי שאגש אליה למחרת בבוקר.
בבוקר למחרת ניגשתי לחדרה של היועצת. נשמתי עמוק ודפקתי על הדלת.
“היכנסי”, נשמע קול נעים מתוך החדר.
נכנסתי לחדר וראיתי אישה בעלת מראה נעים מחייכת אליי. “כן, במה אפשר לעזור לך? “היא שאלה.
נלחצתי והתחלתי לגמגם:”א..אנ..אני..י..יכולה ל..לספר לך משהו?”
הצלחתי לבסוף לפלוט. היא המשיכה לחייך אליי את חיוכה החם והמרגיע והזמינה אותי לשבת.
מאז אותו יום התחלתי ללכת אליה באופן קבוע, והתחלתי להרגיש הרבה יותר טוב: גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית.
אחריי כמה זמן, גאיה(היועצת) עודדה אותי לספר להורים שלי.
היא גרמה לי להבין שההורים שלי רק יתמכו בי, וממש לא יחמירו את המצב. אז סיפרתי להם.
היו הרבה דמעות וצעקות, אבל בסופו של דבר הרגשתי הקלה.
הם העבירו אותי בית ספר, תבעו את בית הספר הקודם שלי תביעה ענקית, וזכו בה.
עברתי לבית ספר חדש, שם קיבלו אותי כמו שאני.
התחלתי להיפתח יותר ולפנות מקום לאנשים טובים בחיים שלי, ולהתגבר על החרדה החברתית שלי.
הרגשתי טוב עם עצמי, צחקתי וביליתי עם החברים שלי, שתמכו בי בכל מצב.
אז זה בעצם היה הסיפור שלי: על איך שהייתי במקום הכי קשה שלי, והצלחתי להגיע למקום שונה לגמרי עם סביבה שאוהבת אותי ומזכירה לי כל יום כמה אני טובה ומיוחדת בדיוק כמו שאני.
