בס”ד
התחרות הגדולה
לא ידעתי מה לעשות, הייתי שם משותקת, אבל אז זה קרה.
(ליפני הכול) שלום, לי קוראים יולי, ילדה בכיתה ו, בת יחידה, אוהבת לשיר ולרקוד והמון תשומת לב ( אני לא סנובית). אני תמיד חלמתי להיות זמרת או רקדנית, זה כיף לי ואני טובה בזה.
יש לי את החברה הכי טובה: שירה , והאויבת הכי גרועה: מילי, מילי ממש שונאת אותי, ואני ממש שונאת אותה, מכיתה א לא הסתדרנו, היא תמיד מורידה לי וצוחקת עליי, ולרוע המזל אנחנו באותה כיתה. ולמילי ולי יש אותו חלום, להיות זמרות או רקדניות, וזה מה שהפך אותנו לאויבות גדולות, עד לאותו היום ההוא.
יום אחד, בהפסקה אחת, המנהלת הכריזה משהו חשוב מאוד, היא אמרה “תלמידים יקרים, בעוד חודשיים מהיום יערך תחרות כישרונות עירוני. כל תלמיד (עם הוא רוצה) יבחר בכישרונו היחיד, ויראה זאת לשופטי העיר, התלמיד שיזכה במקום הראשון יזכה בכרטיס טיסה משפחתי לכל מקום שירצה!!!. על מנת זאת עליו להתאמן קשות על כישרונו.
ובאותו רגע ששמעתי זאת ידעתי שזאת תהיה התחרות הקשה ביותר שהשתתפתי בה.
יום למחרת בדרך לבית הספר יחד עם שירה (החברה הכי טובה), ראינו מיליוני ילדים מתאמנים על כל מיני דברים, אחד על בישול, אחד על מדע…, שאני ושירה היבטנו זו בזו היה לנו אותו מבט, מבט של “אנחנו חייבות להתאמן”. הלכנו בקצב יותר מהיר לבית הספר, בשביל שנוכל להתאמן יותר מהר. בהפסקות לא הפסקנו להתאמן אפילו לרגע, אני התאמנתי על ריקוד, ושירה על פעלולים ( היא ממש גמישה). אבל אנחנו לא היחידות שהתאמנו, גם מילי התאמנה, והיא התאמנה גם בריקוד, וכמו תמיד היא באה בשביל להגיד לי שאני לא אצליח, אבל אני התעלמתי מימנה והמשכתי.
החודשיים עברו מהר וכבר הגיעה השלושה ימים ליפני התחרות. אני ושירה נלחצנו ממש, לא ידענו איך זה יראה, עם השופטים נחמדים או קשוחים, עם נצליח או לא, זה היה מאוד מפחיד.
זה הוא זה, היום של התחרות הגיעה. זה היה באולם הכי גדול בעיר, “אולם ביקס”. בזמן שהקהל ישב לו מול הבמה, אני וכל שאר המתחרים היינו מאחורי הקלים, היינו יותר מ700 מתחרים!!!
אולי האולם היה גדול אבל מאחורי הקלים גדול יותר!. יותר מ700 מתחרים עמדו כאן בלחץ גדול ועצום, גם מילי נלחצה אבל היא לא הראתה את זה.
הכיסאות בקהל היו מלאים, אפילו כיסא אחד רק לא היה. ומלפנים היו 3 שופטים, השופטים הכי מוצלחים בעיר. כל מנהלי בית הספר של העיר באו, כל ההורים, מורים, סבים, סבתות, באו רק בשביל ליראות את הכישרון שלנו. זה היה יותר מפחיד ממה שחשבתי.
המתחרה הראשון הגיע לבמה לחוץ כולו, שמו היה “ניר מירבול”, הכישרון שלו היה תיפוף בחפצים, הוא ידע איך להשמיעה מנגינה יפה בתיפוף על חפצים. אחד השופטים התרשם אבל השניים האחרים לא, אז הוא נפסל. המתחרה השנייה באה על הבמה, ושמה היה “דניאלה סקיר”
והכישרון שלה היה קרטה, היא הביאה כרשים מעץ ושברעה אותם אחד אחד. התרשמתי מאוד אבל אף שופט לא התרשם, והיא נפסלה. באותו הרגע ידעתי שזה לא עומד להיות קל.
תורה של שירה הגיעה, והיא עשתה פעלולים מרשימים ביותר, אבל רק שניים מהשופטים התרשמו, אבל כרגע היא הייתה המובילה. שמחתי כל כך משמחתה.
תורי הגיע ואני לא ידעתי מה לעשות, הייתי שם משותקת, אבל אז אני הגעתי לבמה ללא מילים, לא זכרתי את התנועות שכבר חודשיים התאמנתי עליהם. ומשום מקום אני פשוט המצאתי תנועות. פשוט זזתי קדימה ואחורה ללא ידיעה מה אני עושה. השופטים מרוב רחמים נתנו לי 3 נקודות. ואני הייתי המובילה למרות שלא עשיתי שום דבר.
תורה של מילי הגיעה, והיא הייתה הכי טובה בעולם!!!,היא רקדה את הריקוד הכי יפה שראיתי בחיים שלי. השופטים כמובן נתנו לה 3 נקודות והמשיכו הלאה. סוף התחרות הגיע, ורק לי ולמילי היו 3 נקודות. אחרי 10 דקות השופטים הגיעו להחלתה. אני כבר ידעתי שמילי תנצח וגם מילי ידעה זאת. והשופטים אמרו “והזוכה בתחרות הכישרונות היא…
יולי הרניג!!!” אני הייתי בשוק הקהל מחה כפיים בקולי קולות, ומילי עמדה לרדת מהבמה בבכי. ובאותו שנייה אני לקחתי את המיקרופון ואמרתי “לא!, לא מגיעה לי הפרס, מגיעה הפרס למילי רוזילת!, על השקעה רבה מאוד הפרס הוא שלך”
הקהל השתתק, מילי הסתכלה עלי בפרצוף מופתע, ואחד השופטים אמר “אני מסכים עם זאת”
נתתי את המיקרופון למילי, ובלחישה קטנה היא אמרה תודה!
