הסליק המיסתורי (מאת: ישי מאיר לוין)
הכל התחיל בבוקר שיגרתי ביותר…
התעוררתי לקול אמי שצעקה- “רותם, קום כבר, אתה תאחר להסעה”!
התארגנתי וחטפתי את הכריך במהירות ונפרדתי מאמי ומאחיותי. לא חשבתי לעצמי שלא אראה אותן עוד להרבה זמן. ככה התחיל היום הכמעט רגיל שלי.
כשעליתי להסעה, מישהו עם מסכה על פניו ישב לי במקום הקבוע, ביקשתי ממנו לפנות לי את המקום והוא לחש לי באוזן- “תהיה בסליק, ישר אחרי הלימודים יש לי סוד להגיד לך”
)לא ידעתי איך הוא יודע על “הסליק”) לא ראיתי את פניו ולא ידעתי עם זהו אחד מחברי שמנסה למתוח אותי.
סליק זה, הוא סליק מיוחד, הוא סודי , אני וחבירי מהכיתה מצאנו אותו. היה זה ביום רגיל, כולנו השתעממנו בשיעור אנגלית. המורה ניסה להפיח רוח חיים בשיעור ללא הצלחה, כולנו רצינו הרפתקאה. כששמענו את הצילצול כולנו רצנו למגרש הכדורסל והתחלנו לשחק. הינו ארבעה מול ארבעה. כשנגמר המשחק וכולנו היינו מותשים התחלנו ללוות אחד את השני דרך החורשה. באמצע החורשה התחלנו לשחק תופסת. רצתי ורצתי התנשפתי והזעתי, בדרך מעדתי ונפלתי לתוך בור… קיבלתי מכה חזקה בראש והתעלפתי.
כשהתעוררתי היתי במיטה החמה והנעימה בבית. אימי עמדה מעלי וכך גם כל חבריי. שאלתי את אימי מה קרה? היא עמדה לענות ובמקום זאת התפרץ שמעון, חברי היקר והחביב מכל. הוא אמר- “כשנפלת לבור קראנו לך ולא ענית, התחלנו להילחץ, ארז שהוא המהיר מכולנו רץ לביתך וקראה לאמך. אמך קראה לאמבולנס ומשם טיפלו בך”. אמרתי להם ששניה לפני שהתעלפתי ראיתי מערה ענקית!!!
היה מאוחר בערב וחברי הבטיחו לי שיום למחרת בבוקר הם יראו לי איפה נפלתי.
ביום למחרת התעוררתי מוקדם ורצתי לבית של שמעון. שמעון ענה לי בדלת ואמר שיביא איתו פנס וסולם חבלים כי המערה מאוד עמוקה. רצנו למערה ( כשעוד לא קראנו לה “הסליק הסודי”) ושילשלנו חבל. הדלקנו את הפנס וירדנו…המערה היתה ענקית, מלאת קורי עכביש והמון אבק היה נראה כאילו מישהו היה פה אבל די התעלמנו מזה..
החלטנו שנשפץ את המערה ושנקרא לה “הסליק הסודי” שמנו שם הרבה פנסים, ניקינו מאבק וקורי עכביש. שמנו שטיח ומצאנו ספה גדולה שאיש לא הישתמש בה והבאנו אותה לסליק. סיכמנו שלא נבוא לסמטה אלא אם כן יש סיבה חשובה או שכולם קובעים מראש ביחד, יום וזמן. הנחנו שיח גדול על פתח המערה והלכנו.
החלטתי שאדבר עם הכיתה על האיש המסתורי בהסעה, ונחליט מה נעשה בעניין. קבענו שנלך כולנו ביחד לסליק. התחלנו ללכת, תחילה הליכה רגועה ולאחר מכן הליכה מהירה ואז כבר התחלנו לרוץ מרוב מתח. פתחנו את המערה הדלקנו פנסים והתחלנו לרדת אחד אחד בזהירות רבה. כשגמרנו לרדת לא היה שם איש, כל מה שהיה שם זה פתק מודבק על הספה, היה כתוב עליו ככה:”תיפגשו אותי כאן ביום רביעי” כולנו היינו בלחץ התפזרנו כל אחד לביתו. כולנו היינו נרגשים, הנה אוטוטו תתחיל ההרפתקאה הראשונה שלנו! בלילות לא הצלחנו להירדם.
יום רביעי הגיעה הלכנו למערה פתחנו את הפתח ירדנו הדלקנו פנסים ו… “הפתעה!!!” המערה היתה מקושטת בבלונים קישוטים ושלט ענק ובו כתוב: מזל טוב לרותם ליום הולדתו ה- 12! באמצע המערה היה עוגה עם 12 נרות, ונכחו גם כל בני דודי בגילי ( דניאל, איתן ואביב). כולם שרו ,כולל חברי “היום יום הולדת לרותם” הייתי המום! אמי אמרה לי ששתי אחיותי שמעו על המערה והחליטו שיעשו לי מסיבת הפתעה במערה. הם היו האיש רעול הפנים בתחפושת! כיביתי את הנרות וביקשתי (בלב כמובן) שימשיכו להיות לי משפחה וחברים כאלה מדהימים. לקחתי ביס מהעוגה שאימי הכינה ואמרתי: “טעים”…
– סוף –
