הילדה שהלכה לאיבוד/אילה אוסטפנקו
פעם אחת ילדה בשם חנה. היא שאלה את אמא שלה:” אמא אפשר ללכת לטייל ?” ענתה
לה אמא:” כן ,רק תזהרי לא להידרס “. “טוב” אמרה חנה ויצאה לה לטייל ולשיר.
פתאום… אהה, אהה “מה קרה איפה אני ?אני הולכת לאיבוד!”
בכתה חנה. ישבה על סלע גדול ובכתה כשלפתע ניגש אליה איש ושאל “מה קרה “? “הלכתי לאיבוד ואני לא יודעת איך לחזור הביתה ” אמרה חנה.
דרך היציאה משם, בואי ואלווה אותך מחוץ לעיר.
“תודה” אמרה חנה ונגבה את הדמעות.
“הכול בסדר אני בסה”כ הלכתי לקטוף פירות ביער ובדרכי חזרה הביתה פגשתי בך והתמזל מזלי לעזור לך, זיכית אותי במצווה” אמר האיש.
בטח אמא דואגת מאוד, “אני חייבת לחזור מהר הביתה”, לפתע הצביע האיש, “הנה שם ביתך מעבר לפינה”.
רצה חנה לביתה לא לפני שהודתה לאיש הזקן.
כשהגיעה הביתה ראתה את אמא יושבת ומחכה, דמעות זולגות מעיניה, והיא אוחזת בידה ספר תהילים. “אמא סליחה שהדאגתי אותך, לא שמתי לב , שרתי וטיילתי ופתאום גיליתי שאינני יודעת את הדרך הביתה, ואז בא אדם זקן ועזר לי למצוא את הדרך חזרה”.
חיבקה אמא את חנה וניגבה את הדמעות.
אמרה לה אמא: “תדעי שתמיד אשמור עלייך ואדאג לך אני אוהבת אותך הכי בעולם”.
“אני אוהבת אותך אמא” ענתה לה חנה.
אילה אוסטפנקו כיתה ג’2
