החליל הקסום.
פעם היה מחסור בדגים, כי הלווייתנים היו טורפים מלא דגים.
באותו זמן היה חליל קסום, שכל פעם שניגנו בו, הלווייתנים היו שומעים את המנגינה של החליל, ונמשכים למקום שממנו הם שמעו את נגינת החליל הנעימה.
איש אחד, החליט להציל את האנשים, והבין שהוא צריך להרוג את הלווייתנים, כדי שיהיה לאנשים מה לאכול.
האיש הזה ששמו היה משה החזיק בחליל הקסום, שעבר מדור לדור במשפחה שלו. משה הלך לרב, כדי לשאול אותו מה לעשות. והאם מותר להרוג לוותינים.
אני רוצה להציל את האנשים. שיהיה לנו מה לאכול והדרך היחידה היא להרוג לווייתנים. הרב חשב וחשב, ואחרי שהבין שזה פיתרון טוב, התיר לו להרוג אותם. משה סיפר לרב על החליל הקסום שיש בידו, ושאל את הרב אם יש לו איזה רעיון איך אפשר להשתמש בחליל.
הרב ענה לו ואמר: לו לך לאי קטן, באמצע הים שם תראה עץ דקל. תלך ותטפס עליו.
תנגן בחליל הקסום חמש דקות ותפסיק. הלווייתנים יבואו ויעלו על החוף, כשתפסיק לנגן הם ימותו.
משה חזר לבית המום מהרעיון הגאוני, והתחיל לארוז דברים. הוא ארז הרבה אוכל ומים, ארז גם בגדים וכמובן לקח איתו את החליל. אשתו שראתה אותו אורז במרץ שאלה אותו – מה אתה עושה? משה ענה לה – אורז דברים, כי אני יוצא למסע. מסע? שאלה בפלא. ואפשר לבוא איתך? אבל משה ענה לה – לא! זה מסע מסוכן ומסריח. ונסע אל הנמל.משה השאיר את הרכב בחניה, והלך לחפש סירה קטנה להשכרה. הוא חפש וחפש עד שמצא סירה קטנה להשכרה במחיר מוזל – שלוש מאות שקל ליום. משה המתין לאחראי שיגיע, הוא חכה שעה שעתים שלוש, אחרי שלוש וחצי שעות של שעמום הגיע האחראי. משה פנה אליו ושאל: אפשר לשכור את הסירה שלך? האחראי ענה לו: אם יש לך פה את הכסף במזומן אז כן. ענה לו משה: כן יש לי פה הכסף במזומן. האחראי אמר תן לי לראות. משה שלף מהכיס ארבעה שטרות של מאתיים שקל ושטר אחד של מאה שקל, והביא לאחראי. האחראי אמר מצוין, והסביר לו איך פונים ימינה, איך פונים שמאלה ואיך ממשיכים ישר ומהי הדרך המהירה ביותר לחתירה. משה אמר תודה רבה, ויצא לדרך. הוא חתר בדרך שהאחראי אמר לו שהיא הדרך המהירה ביותר. הוא חתר וחתר וחתר עד שמצא את האי. הוא חפש את העץ שהרב אמר שיהיה, ומצא אותו. הוא הלך אליו והתחיל לטפס, רגל ימין על בליטה למעלה, רגל שמאל על בליטה עוד יותר למעלה ככה הוא המשיך לטפס עד שהגיע לצמרת. משה מצא תנוחה טובה לנגן בה, והתחיל לנגן. הוא נגן דקה, ועשרים וששה לווייתנים עלו על החוף. נגן עוד דקה, ועוד עשרים וששה לוויתנים עלו על החוף. ככה כל דקה, היו עולים על החוף עשרים וששה לווייתנים. עד שעברו חמש דקות.
כעבור חמש דקות, הוא הפסיק לנגן. אז האי כבר היה מסריח מריח של לווייתנים מתים. הוא חכה כמה דקות, כדי לוודא שכל הלווייתנים מתים. ושאף אחד מהם לא יטרוף אותו פתאום וירד מהעץ. הוא התחיל ללכת בזהירות בין הלווייתנים עד שהגיע לסירה, נכנס לתוכה והתחיל לחתור. הוא חתר באותה הדרך שבה הוא חתר בהלוך. עד שהגיע חזרה לעיירה, ושם רץ הישר לבית הרב ודפק על הדלת. הגבאי פתח לו את הדלת ואמר הרב עדיין לא חזר מבית הכנסת. הוא יחזור עוד חמש דקות, אם אתה רוצה אתה יכול לחכות פה. משה אמר טוב אני אחכה. הוא נכנס לבית, התיישב ליד השולחן, וחיכה. ובאמת, כעבור חמש דקות, הרב הגיע הניח את חליפתו והתיישב ליד השולחן מול משה. משה פתח ואמר: כבוד הרב עשיתי כדבריך. הרגתי מאה ושלושים לווייתנים. ענה לו הרב – מצוין, אפשר רגע להסתכל על החליל שלך? משה ענה: כן והושיט לרב את החליל. הרב לקח את החליל, בחן אותו מכל הכיוונים ואמר בהתרגשות: אתה יודע מאיזה תקופה החליל הזה, משה שאל: מאיזו? הרב ענה לו: מתקופת משה רבנו. משה רבנו ניגן בו כשהוא היה רועה צאן. משה אמר – אני יודע! אני משה רבנו שירד מהשמיים לעזור לעולם בזכות צדיקים כמוך. ולפתע משה עלה לשמיים במהירות ונעלם.
סוף
(ועד היום משה רבנו נמצא בשמיים אלא אם כן הוא עשה עוד משהו כזה)
