אמיה ג’ונסון
פרק 1
שלום. אני אמיה. אבל תקראו לי מיה. אני בת 10, מבאר-שבע. אבל אנחנו עוברים לכפר מימון, אני לא יודעת איפה זה, אבל זה ממש רחוק. וזה לא עיר. אימא סיפרה לי שהיה לנו דשא באורך 10 קילומטר, וברוחב 5 קילומטר. אני אוהבת לרוץ בדשא, וזה הדשא הכי גדול ששמעתי עליו אי-פעם. אני ממש בלחץ אם היו לי חברים. ואני קוראת המון ספרים, ובכולם מסופר שקשה להסתגל לסביבה חדשה. אני עוברת מחר.
אני במכונית. נפרדתי מחברות שלי במסיבה ממש ענקית. נהניתי נורא! הייתה לנו עוגה ענקית, וטום טום (אחי הקטן) צחק המון! היה לי ממש כיף. גם סבתא רוני הגיעה, וסבא אהרון, וסבתא ג’יזל שעלתה מפריז, וסבא יוגב, שתמיד מקפיץ אותי בשמחת תורה. בהתחלה לא הבנתי למה סבתא ג’יזל וסבא יוגב באו, כי הם גרים בכפר מימון, ומגדלים המון עגבניות ומלפפונים, אז שאלתי את סבתא ג’יזל, “בגלל שרצינו להשתתף במסיבה עם הנכדים!” ענתה סבתא ג’יזל.
פרק 2
אני נורא מאוכזבת. הדשא באמת ממש גדול, אבל הבית שלנו הוא צריף. זה נורא עצוב. איפה אוכל לשים את יוני, בובת היונה? וארי גדול נורא, ממש בגודל הבית! “אין מה לעשות, נתמודד,” אמרה אחותי, צופיה, שהיא ממש חכמה.
בשעה 8:29 עליתי לישון, הייתי עייפה. חלמתי על תותים, ובננות. ואולי גם אפרסקים? או משמשים? שהתעוררתי, היה ממש מאוחר, השעה הייתה 7:23, אז ירדתי מהר, והגעתי לבית הספר בזמן, שהיה בכפר הקרוב. שנכנסתי לכיתה, המורה הציגה את עצמה, “שמי אמירה, המורה אמירה. את תשבי ליד אורי.” היא הצביע על כיסא פנוי ליד בלונדינית.
“ברוכה הבאה לד’2, נחמד לראותך!” בירכה אותי אורי, “תודה. אני אמיה. תקראי לי מיה.” אורי צחקה, “מתאים לך ג’יזל,” נשמע קול, ג’ינג’ית שזופה הביטה בנו בלעג. “לסבתא שלי קוראים ג’יזל!” הג’ינג’ית גיחכה, “ג’יזל זה שם של סבתות מרגיזות,” נעלבתי נורא. “זה לא! ג’יזל זה שם של צרפתים.” הג’ינג’ית נעצה בי מבט, “שמי אלינור. אבל כולם קוראים לי אלי.” אמרה ותקעה בי מבט ממש מטריד. “אל תדאגי, אני אעזור לך!” לחשה לי אורי. אלי גיחכה, “את בלונדינית, אורי. אסור לך לעזור. זה רק אני והשטנית.” דמעות נצברו בעיני, “תעזבי.” מלמלתי, אלי נעצה בי מבט מרושע. “לעזוב? לא ולא! תבואי לדגל. אני רוצה הרביץ לך.” נעצתי באלי מבט. “אני לא מפחדת!” צעקתי, המורה הסתובבה ולחשה, “ממה את לא מפחדת, אמיה?” החוורתי לחלוטין. “ש…שום דבר, המ…מורה!” מלמלתי, המורה אמירה הסתובבה ללוח בחזרה, ושמעתי את אלי מחקה אותי: “ש…שום דבר, המ…מורה!” הסמקתי נורא.
חזרתי הביתה, קולה של אלי מצטלצל באוזני. והחלטתי לשלוח לאורי הודעה.
אני (מיה) אורי
רוצה לבוא אלי?
כן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
יופי. תבואי בשלוש. אגב, למה אלי רשעה?
מטבעה. סתם. אני לא יודעת. מאיפה לי?
רק רציתי לברר עם אני היחידה שחושבת
שהיא נורא רשעה.
את לא. אין לך מה לדאוג!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ניפגש.
ביי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
שהיא באה אלי, שיחקנו ודיברנו. “תרגיעי. תתנהגי בצורה טובה, והיא תרד ממך.” ייעצה לי אורי, שהלכתי למחרת לביה”ס, ניגשתי לאלי, “אני מצטערת אם העלבתי אותך אתמול,” אמרתי לה.
“גם אני מצטערת. רוצה להיות חברה שלי?” ענתה אלי. “ברור!” צעקתי, ומאז אני גרה בכפר מימון עם אורי בתור החברה הכי-הכי טובה, ועם אלי בתור חברה טובה. זה כיף!
הסוף
