מי מאיתנו לא רוצה לקום מאוחר כל בוקר?
להישאר בחורף קר תחת השמיכה החמימה, ללגום שוקו חם, לקום מתי שמתחשק לנו, לאכול את האוכל הטעים של אמא ולראות טלוויזיה כל היום.
אז למה לקום כל בוקר מוקדם? למה לי להשכים כל בוקר כשאני יכול להיות במיטה כל היום?
כל בוקר אני אומר לאבא ואמא (ואפילו לאחותי הקטנה, תהל); “תכף, אמא. אני מבטיח שאני אקום עוד חמש דקות.” או “כבר, אמא. רק עוד שתי דקות מתחת לשמיכה.” אמא מצחקקת ושואלת “מתי תתחיל להתארגן לבית הספר? כבר מאוחר וכולם כבר התארגנו, אפילו לביא!” לא עניתי במשך כמה דקות, ניסיתי להעמיד פנים שאני עדיין ישן כדי שאולי ארוויח עוד כמה שניות במיטה הנעימה, אבל אמא שמה לב ושאלה “מה איתך?”, בו זמנית מרכינה את זרועותיה להרים ולחבק אותי בדרך שרק אמא יודעת. בדרך שבה היא מרימה את אחי התינוק.
אני כמעט נמס לתוך החיבוק אבל מבין שאני ילד בוגר ושאני יכול להתארגן לבד. קמתי מהמיטה, עשיתי את פעולות הבוקר השגרתיות, התלבשתי, חבשתי מסיכה ואני מוכן! “אמא, אני מוכן!” קראתי, אך דקה לאחר מכן, לפני שנתתי לאמא את ההזדמנות להגיב, שאלתי “אמא, בדקת אם אני לומד בזום היום?” אני אוהב ללמוד בזום, אני יכול להיות עם המשפחה שלי וללמוד באותו הזמן! ובזמן ההפסקות אני אפילו יכול לצפות בסדרה האהובה עליי! “כרגע אין לימודים בזום, אבל מי יודע..אולי בהמשך.” אמרה אמא בעודה מחייכת אליי.
“אייל! אתה מוכן?” שאל אבא, “לא, אני מרגיש כאילו בא לי להקיא או אולי אני בעצם צריך לשירותים? זה יקח רק רגע, אבא.” עניתי. “טוב, אני מחכה.” אבא השיב וחיכה, וכשסיימתי והרגשתי שבאמת הייתי מוכן לצאת, אמרתי לאבא שאני מוכן ושהוא יכול לקחת אותי לבית הספר עכשיו.
אבא הוריד אותנו בבית הספר לאחר כמה דקות ואמר לי שהגיע הזמן להיכנס לשער. ואם אנחנו כנים, אני קצת חששתי… לאחר כמה דקות, החלטתי להיכנס עם אבא, אך במקום להיכנס לכיתה, חיכיתי. למה? אני לא יודע. כל מה שאני יודע זה שאני חושש, חושש להיכנס לבד לכיתה מלאה בילדים אחרים שהם לא אחים שלי. אבא החליט להיכנס איתי, שאולי זה יעזור לי ואני ארגיש יותר טוב. כשאבא הלך, הרגשתי את הרגש הזה שוב פעם. עצב. רציתי לבכות בגלל שאבא הלך, אז החלטתי לצאת מהכיתה, לצאת מהכיתה לכיוון החצר.
לאחר פרק זמן מסוים, ניגשה אליי דמות מוכרת. גברת זקלין! זקלין היא סייעת בבית הספר שלי, היא עוזרת לילדים שקצת קשה להם לפעמים. זקלין ראתה שאני לא שמח ושאלה “אייל, חמוד, למה אתה לא בכיתה לומד? מה דעתך שאעזור לך להיכנס לכיתה?” וחייכה. לפעמים לא צריך יותר ממבט עיניים אוהב כדי לקבל את הביטחון שהיה חסר לי. הביטחון שתמיד היה בתוכי.
לאט לאט התחלתי להיכנס לכיתה, ביחד עם זקלין. לא הצלחתי לדבר עם אף אחד בהתחלה, אבל המורה שלי, בר, נתן לי הרגשה טובה, הרגשה מחממת ואוהבת. כעבור כמה שעות, כבר למדתי כאילו שום דבר לא קרה! אני גאה בעצמי.
יש לי רגשות וזה בסדר. גם אם הרגש הוא חיובי וגם אם פחות, זה בסדר להרגיש. כל מה שהייתי צריך זה קצת ביטחון. כולנו מיוחדים וכולנו שונים ולכל אחד יש את ה’זקלין’ שלו.
היום, כל בוקר אני קם ומתארגן לבית הספר עם חיוך גדול וביטחון שעוזרים לי במהלך היום. סוף סוף מצאתי את הפתרון לבוקר טוב!
