אחותי ואני

ושוב אנחנו אצל קדם. נכנסנו לבית חולים ועלינו למחלקה 5, המחלקה של קדם. “אה… אמא,” אמרתי במעלית, אמא הסתכלה עלי בשאלה, “אני אוכל לדבר ב… אהה… פרטיות עם קדם?” שאלתי במבוכה. אמא הנהנה וחייכה. המעלית נפתחה ואנחנו יצאנו. רצתי כדי להשיג אותי ונכנסתי לחדר מספר 17 ובדקתי אם קדם שם. “עדי?” קמה קדם ממיטתה והפסיקה את הסרט שראתה. “את עושה פה חיים, אה…” לפתע כל מה שתכננתי להגיד לקדם נמחק כלא היה. עיני סרקו את כל המכשירים שהיו מחוברים לקדם. “אה… עדי, אתה בסדר?” שאלה קדם שכנראה קצת הרגישה שנהייתי חיוור. “כן, כן.” מלמלתי לה כתגובה. אמא כחכחה בגרונה. הסתובבתי אליה. היא נשענה על המשקוף והסתכלה עלי כמבינה. ואז היא רצה לחבק את קדם. “איך הגיבורה הקטנה שלנו מרגישה?” שאלה אמא, קדם התחילה להתלונן על השירות חדרים. אבל אני כבר לא הייתי איתם. חשבתי על כל דבר, רק לא על קדם ועל המחלה הארורה שלה. העיניים של עשו עוד סיבוב בחדר בניגוד לרצוני. וזה היה השלב שלא יכולתי יותר. לקחתי את רגליי וברחתי משם. רצתי ורצתי, לא יודע לאן. אמא רדפה אחרי לאחר כמה דקות. את המדרגות מנקה שטפה, אז לחצתי על המעלית, אבל לקח לה זמן, ואמא התחילה להשלים את הפער ולבסוף היא הגיעה אלי. “עדי, מה קרה?” היא שאלה ברגע שהשיגה אותי. “קדם הייתה… המכשירים…” גמגמתי בלחישה. אמא חיבקה אותי. “עדי.” היא אמרה בקול רך. “אתה ממש גיבור.” ניגבתי את הדמעות שלי. “איך אני יכול להיות גיבור אם אפילו להיות אח טוב אני לא מצליח?” שאלתי אותה. “עדי, תקשיב לי.” אמרה אמא ומשכה אותי אחרי לתוך המעלית שהספיקה להיפתח. “אתה אח מושלם. זה מציאותי לגמרי להירתע מזה.” המעלית ירדה לקומת כניסה ואני ואמא יצאנו מהביה”ח. אמא ואני התיישבנו על אחד מהספסלים. “אני ממש גאה בך.” אמרה לי אמא. אמא חייכה אלי. זה היה כיף. אבל כמובן שזה היה חייב להיהרס על ידי קדם. היא התקשרה לאמא ואמרה לה שהיא חייבת אותה דחוף, אז אמא הלכה אליה. ואני, בלית ברירה, נגררתי גם אל אחותי שצועקת צעקות מוות בגלל שאינטרנט שלה עושה בעיות. רצנו אל קדם והגענו אליה חסרי נשימה. “קדם!” צעקה אמא, “את בסדר, מאמי?” קדם נעמדה  וחשפה לפינינו שלולית של קיא. “אני לא יודעת מה קרה! פשוט הקאתי.” היא התחילה לבכות. אמא מיד רצה אליה, “קדם, הכול בסדר, אני פה.” היא הרגיעה אותה. “עדי, תעשה טובה לך לנקות את זה.” היא אמרה בלי להסתכל אפילו לכיווני. חיכיתי מעט. “עדי, מה קורה?” אמא הפנתה אלי מבט כועס. ואני יצאתי מהחדר בכעס. מה קדם חושבת לעצמה שהיא לוקחת ככה את הבן אדם היחיד שיכול להבין אותי? חשבתי לעצמי והלכתי להביא טישו. כשחזרתי, קדם שכבה על המיטה שלה ואמא הסתכלה עלי בחיוך מתנצל. “מאמי, אתה מכיר את הקונספט הזה שאתה חוזר הביתה, נכון?” היא שאלה בטון מתנצל מעט. הבנתי מיד. היא נשארת עם קדם – אני בבית לבד. פעם נהניתי מזה והייתי מזמין חברים והיינו עושים שטויות. היום אני בעיקר עושה את זה כדי לא לחשוב על קדם. על החדר הריק שמחכה לה כבר 8 חודשים. הלכתי הביתה. לאחר כמה ימים, אמא התקשרה אלי ואמרה שחל שיפור רציני במצבה של קדם ואולי כל הסיוט הזה ייגמר וקדם תוכל לחזור הביתה לתמיד.