זה קרה בנמל התעופה
זה קרה בנמל התעופה ע”ש דוד בן גוריון. היינו: אני- נטלי, אמי- יעל, אב- יהושע ואחי- עידן, בטיסה הראשונה שלנו כמשפחה. עידן ואבי הלכו להירשם לטיסה, ואני ואמי הלכנו לקנות משקאות וחטיפים לטיסה. “טוב אמא, עידן ביקש קוקה-קולה ואבא ביקש ספרייט מוגז”, אמרתי והוצאתי מהמכונה את המשקאות בשבילם, ואת המשקאות שבחרתי לי ולאמי. אחר- כך ביקשתי מהמוכר את החטיפים שרצינו. (אם זה מעניין אתכם:תפוצ’יפס, ביסלי ודוריטוס) אחרי כמה סיבוכים “קלים” כמו ששכחתי את התיק ליד החנות ושאיבדתי את אמא שלי כשבהיתי בחלון הראווה המהפנט של חנות הצעצועים והמזכרות, נפגשנו ועלינו למטוס. “תזכירו לי באיזה מושבים אנחנו?” שאל אחי עידן. “A3, A4, A5, A6” ענה לו אבי והתיישב במושב A3, מה שאומר שאמי לידו, ואני ועידן במושבים האחרים. איזה כיף?! במהלך הטיסה עברה לידנו הדיילת שש פעמים, אחי חירפן אותי במידע על הארץ שאנו טסים אליה (הודו) והמסך שלי במושב לא עבד כשיצאה סדרה מעולה שחשבתי לעשות עליה בינג’. אוף באמת חשבתי שזה יהיה כיף, אבל כנראה שטעיתי.. הרמתי את מבטי וברגע כל הנקודות המציקות נמסו לשמיכת עננים מהממת מהחלון העגול. הייתי חייבת לצלם את זה, לפחות משהו אחד טוב! פתאום הייתי חייבת להתפנות, רצתי לשירותים אבל היה שם תור ארוך ממש! וכשסוף סוף הגיע תורי, נכנסתי, נעלתי וכשסיימתי, ניסיתי לפתוח את הדלת אבל היא לא נפתחה! ננעלתי בשירותים! אוי לא, מה אני עושה? קראתי בקול: “תעזרו לי!” והאנשים שבחוץ בתור שמעו אותי ושאלו: “היי ילדה, מה קרה?” הייתי ממש לחוצה. ואז דמיינתי בראש את שמיכת העננים שראיתי עכשיו מהחלון ואיך שאני משחקת איתה כמו אמבטיית קצף ונשכבת עליה ל הגב, הצלחתי להסדיר נשימה. “ננעלתי פה” עניתי בשקט “שנייה אני חוזר” אמר איזה איש וחזר אחרי כמה דקות עם דיילת. “שלום מתוקה, אני מכניסה לך מוט פריצה קטן דרך “הלמטה של הדלת” תיקחי אותו ותקשיבי להוראות שלי מה לעשות. “אוקיי, לקחתי את מוט הפריצה” אמרתי “יופי מתוקה. עכשיו בכל הכוח תכי בדלת” הדיילת אמרה, וזה באמת מה שעשיתי רק שאני לא כזאת חזקה, אז ניסיתי וניסיתי ורק בפעם ה-11 הצלחתי, פתחתי את הדלת! מיד רצתי למשפחה שלי כדי לספר להם מה קרה. כשהגעתי, ראיתי אותם מכוסים כולם בעטיפות חטיפים ופחיות של משקאות. נו באמת, הם אכלו לי הכל… עצמתי את העיניים והחלטתי שתמיד, כשכלום לא מסתדר, אוכל לחזור בדמיון לכרית העננים, לפעמים לזרוק ממנה כדורי קצף כמו במלחמת שלג על עידן כשהוא מציק לי, או לאכול קצת מהענן כמו שערות סבתא על הלשון כשבא לי מתוק אבל אסור לי לפני השינה, או לקבל חיבוק לבן וצמרירי כששחור לי בבטן. “נוסעים יקרים הדקו את חגורות הבטיחות אנו מתכוננים לנחיתה” אני עוצמת עיניים וכמו נוצה רכה, דואה לאט לאט מהדמיון. כל המחשבות בדרך, על התיק, המושב, המסך, השירותים והחטיפים, נעשו צחורות והתפוגגו, אני נוחתת ברכות לתוך הרפתקה צבעונית ומרעישה וחדשה. רעש. קצת כאב בטן של התרגשות ופחד. אוזניים נפתחות. עיניים נפקחות. הודו, הנה אני באה!
