יומני היקר שלום,
הלכתי היום לבית הספר וראיתי שאחת הבנות לא הגיעה. זו לא סתם בת. זו בת חכמה וממש חברה טובה ונראה לי שכמה בנות מקנאות בה.. אבל לא משנה. אחת הבנות, צופיה, שנקראת מלכת הכיתה, קראה לכולם ואמרה “אתן יודעות כמה שדינה ילדה רעה. אתן יודעות מה היא באמת?! אז אני אומרת לכן שהיא ילדה כל כך מלשנית ורעה. אז אני רוצה להכריז על חרם!” חרם?! כולם שואלות. כן כן. לא הבנתי מה קרה. מה פתאום שהיא אומרת את זה. ידעתי שצריך לעשות משהו. התלבטתי אם לומר שזה לא נכון. אבל לא רציתי כדי שלא יעשו גם עלי חרם. הייתי אובדת עצות. לא יכולתי שלא להתערב שדבר כזה קורה לחברה שלי. אמרתי לעצמי שאני אתערב ושיהיה מה שיהיה. חשבתי שאולי אחר כך אספר למישהו מבוגר והוא יוכל לעזור. המחשבות הידדו אצלי מהר מאד. ואז התפרצתי ואמרתי “זה ממש לא נכון. זה באמת שקר! זה לא יכול להיות!” אבל אף אחת לא הקשיבה לי. כולם הקשיבו למלכת הכיתה. במהלך היום דינה הגיעה לכיתה ואף אחת לא דיברה איתה. היא בקשה להצטרף אל המשחק וכולם התעלמו ממנו והלכו למקור אחר. הרגשתי כל כך לא טוב שזה מה שקורה לחברה שלי. הצעתי לה לשחק איתה. היא הסכימה ואפילו שמחה שמישהי מתייחסת אליה. שחקנו ביחד ונהנו ובסוף היום הלכתי ביחד לבתינו. וכך חלף עלי היום. כעבור שלשה ימים של: חרם שהבנות לא משחקות ומתעלמות ממנה ורק אני משחקת איתה ודואגת לה. אמרתי לעצמי שאם זה ימשיך כך עוד כמה ימים אני אדבר עם המורה ואספר לה. אך אחרי עוד יום קרה פתאום משהו שלא ציפיתי אליו. צופיה שהכריזה על החרם, הוזמנה למנהלת לשיחה. אחרי כמה דקות המנהלת נכנסה לכיתה ואמרה “אם זה מה שקורה בכיתה אתן לא תוכלו לצאת לטיול השנתי השנה. רק אם הבת שעשתה את זה תודה על האמת!” בסיום השיעור כל הבנות נגשו לצופיה כעסו עליה ואמרו “חבל שלא עשינו עליך חרם. את אמרת למנהלת שאנחנו עשינו דברים לא טובים. את שיקרת לה. את בכלל עשית את זה”. והמשיכו לצעוק עליה. ואז כולם אמרו שהם לא יהיו חברות שלה. פתאום דינה ניגשה ואמרה לה אני אהיה חברה שלך כי אין יותר חרם בכיתה שלנו! כולן היו מופתעות, הן לא ציפו שדינה שנפגעה ממנה תגיב בצורה כזאת בוגרת וסלחנית. ואני למדתי שגם אם מישהו עושה לך משהו רע תמיד אפשר לסלוח ולחיות ביחד בשלום.
