שומרי החורשה

ליהי מירקוב כהן
כיתה ו’
מירון
מימי רזניקוב
תל אביב

 

"Be careful" זוג תיירים אמריקאים, לולה ואריק, טיילו במסלול התלול והמאתגר בהר המוריה. בעודם סורקים את המפה שקיבלו מהמדריך הבחינו שהם לבדם ושהוא לקח מהם את הכסף והסתלק.

" OMG!!! צעקה לולה, אני חושבת שהמדריך רימה אותנו" לולה בחנה את השביל הנמוג בין העצים.

"דוד אריק, מה מספר הטלפון של יחידת החילוץ??" אריק הסתכל בנייד שלו.

"אין קליטה" הוא הצהיר. לולה נשברה. היא התחילה לבכות. כבר שעתיים שהם הולכים והולכים, ואין כלום! לבסוף היא נרדמה ונשענה על אריק בזמן שהוא ניסה למצוא את הדרך המהירה ביותר לחזור למסלול.

הוא נאנח למראה לולה הישנה. הוא השקיע בחופשה הזאת כדי שלאחייניתו יהיה חופש מכל הבלגן בביתה שבאמריקה, והינה הבלגן עבר איתה לכאן.

"שלום לכם"! אריק קפץ. הוא ניסה לאתר את מקור הקול ורק כשהרים את ראשו לעבר העצים, ראה ילדה, כבת אחת-עשרה לכל היותר, כמו לולה, יושבת על הענף הגבוה ביותר בעץ הנמוך.

בהתחלה הוא היה המום מידי מלדבר. הילדה החליקה בקלילות מהעץ והתקדמה לעברו. עיניה היו גדולות ושקדיות, בצבע חום. עורה היה בצבע מוקה, אבל…. זה תעתועי אור, או ששערה היה ירוק?

"ברוכים הבאים לחורשה שלנו! כמה זמן עבר!" היא שרקה שריקה עדינה, כמו שירת הציפורים. ו-ופתאום העץ שמאחוריו לבש צורה קצת מוזרה...לאחר פחות מדקה לא יותר מעשרה ילדים עמדו בין העצים ופטפטו באושר. לכולם שיער ירוק ועור בצבע מוקה.

אותה ילדה ממקודם דיברה אליו "אנחנו שומרי הכניסה ליער הקדוש. בואו, כנסו למערה שלנו!" אריק העיר את לולה. היא הסתכלה על כל הילדים. עיניה אורו והיא התחילה לקפוץ וחיבקה את דודה. "זה הטיול הכי טוב בעולם!!!" אריק חייך. איזה מזל!

הם נכנסו למערה. אריק שתה תה צמחים עם השומרים הבוגרים יותר,  ולולה שיחקה עם הילדים.

לבסוף, אחד מהשומרים הביא בשורות טובות. "אה, הלכתם לאיבוד? אני מכיר את המלון הזה שלכם! עברתי שם פעם! רוצים שאחזיר אתכם?"

וכך הם חזרו למלון בשיירה ארוכה. כשהם הגיעו הם נופפו לשלום לשומרים ונפרדו מהם.

למחרת בבוקר כשאריק התעורר הוא חשב "איזה חלום מוזר חלמתי" וחייך באושר ללולה שנעמדה לידו, "חזרתי לילדות..."     

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן