קשה אבל משתלם

לבונה נאמן
כיתה ה’
מוריה ברקאי
חוי פרקוביץ
חיפה

קשה אבל משתלם

כתבה: לבונה נאמן, כיתה ה'
שלום קוראים לי רחל.
בשבוע שעבר רבתי כל הזמן עם רבקה.
פחדתי שאם אריב איתה שוב היא תגיד לכל הבנות ואז אשאר לבד, בלי חברות, ובלי התמיכה והעידוד שלהן ברגעים מעצבנים. החלטתי לספר לחברות שלי קצת על מה שקורה לי איתה בימים האחרונים. למשל שבשיעורי אומנות היא כל הזמן רומזת לי שאני לא מציירת יפה או שאני מציירת מכוער והיא מציירת הכי מושלם בעולם וזה ממש מעליב אותי .
סיפרתי לחברות הטובות שלי ברכה ורותי שנמאס לי מרבקה, מהערות הפוגעות שלה, מחוסר ההתחשבות בחברות. אמרתי להן שאני חושבת שרבקה ממש גוזלת לי את החברות. הזהרתי אותן שאני ממש ממש לא רוצה שהיא תדע שדיברתי עליה. לא תיארתי לעצמי כיצד הן תגבנה, אבל היה נראה לי שהן ממש לא האמינו לי.
רותי אמרה "אני לא מאמינה לך, את סתם מדמיינת", "זה בכלל לא נשמע הגיוני שרבקה תעליב אותך" אמרה ברכה. אך אני התעלמתי מתגובותיהן. היה ברור לי שאני צודקת. שרבקה מעליבה אותי, שהיא נגדי.

בשיעור ספורט באתי לדבר עם שירה, לא שמתי לב שהיא היתה באמצע שיחה עם רבקה. "שירה, למדת למבחן בחשבון?" שאלתי את שירה, פתאום רבקה באה אלי ועשתה לי "נניניני".
הייתי בהלם, "עוד פעם? " חשבתי נעלבת. "למה היא עושה לי את זה?" לא הבנתי מה היא רוצה ממני. שאלתי את שירה אם היא יודעת מה קרה לרבקה, למה היא מתייחסת אלי ככה? שירה לחשה לי בסוד שמישהי סיפרה לה את מה שאמרתי על רבקה.
מיד רציתי לדעת מי זאת, כעסתי מאד שהסוד התגלה. כעסתי על חברותי שבטחתי בהן. האדמתי מזעם. דמעות של אכזבה עלו בעיני. ופחד מהתגובה של רבקה לפת את ליבי. "גם הדסה יודעת" היא אמרה לי בשקט. "הדסה?" "הדסה גילתה לרבקה". לא הבנתי איך זה יכול להיות "מה, איך הסוד הגיע להדסה?" "ברכה גילתה להדסה ולי" ענתה בשלווה שירה. "אני לא מאמינה, זה ממש לשון הרע!"
עכשיו הבנתי מה זה לשון הרע ורכילות. ממש לא התכוונתי שכך יתגלגלו העניינים. החלטתי שאני מנסה לא לריב יותר.
מזווית עיני ראיתי את רבקה בורחת ובוכה , שירה רצה אחריה וניסתה לנחם אותה ולשאול מה קרה.
חשבתי להמשיך עם כל הבנות בשיעור, אבל ככל שהשיעור המשיך יותר ויותר בנות התחילו ללכת לכיתה ,לרבקה. חשתי ממש לא נעים. הרי רבקה בוכה בגללי.
החלטתי שאני גם אלך לכיתה לבדוק מה קורה .
מחוץ לכיתה שמעתי ריב ובכי נכנסתי, ופתאום שקט השתרר בכיתה. עד ששירה גיחכה. החברה הכי טובה שלה הדסה צעקה "הדבר האחרון שהייתי עושה זה לצחוק". אחרי כמה רגעים של שקט שמתי לב שהבנות מסתכלות עלי שונה מכל הפעמים האחרות, בפרצוף של "איך את לא צועקת ומתחילה מריבה יותר מסובכת?" הייתי ידועה בכיתה כווכחנית.
הבנתי שבחלק הזה עשיתי את העבודה היטב. אני לא צועקת!
ביקשתי סליחה מרבקה ומכל הבנות, הסברתי לרבקה את רגשותי, אבל כעת בצורה נעימה. הבנות לא האמינו שזו אני, מדברת בנחת. החלטתי שהיום והלאה אם תהיה לי בעיה, אגש לחברה ואדבר איתה בנועם.
כך פותרים בעיות

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן