נלה, טל, אני והמלחמה על ירושלים

נויה בדש
כיתה ד’
ממ”ד צומח פסגות אפק
שירה דנוך
ראש העין

אמי היא מיילדת בבית חולים.

תקופה זו  מאתגרת מאד כי מגיעות ללדת גם נשים חולות קורונה.

יש לה הרבה חוויות חדשות ומרגשות בתקופה זו.

לפני כמה שבועות סיפרה לנו אמי שנלה , השכנה שלנו, ילדה תינוקת ובמהלך הלידה מצבה הלך והדרדר.

לנלה שכנתנו, יש חמישה ילדים והבת הגדולה שלה, טל, היא החברה הכי טובה שלי ולומדת בכיתתי, אז כמובן שהחלטתי לעזור להם , זה מאוד קשה.

אני ואחיותיי הולכות לעודד אותם יום יום ולהביא להם אוכל ומשחקים עד שאביהם חוזר מעבודתו.

אמי הולכת לבקר את נלה בבית החולים ולאחר שיוצאת מנלה הולכת גם לתינוקת מכיוון שהן בחדרים נפרדים.

אמי והצוות שלה עושים הכל כדי להצילה.

במהלך עבודתה אמי נחשפת לחולים אחרים ולכן לובשת חליפת קורונה, שדומה מאוד לחליפת חלל, כיסוי נעליים , כובע, מסיכה ושני זוגות של ככפות.

טל מתגעגעת מאד לאמה המאושפזת בבית החולים אך היא משתדלת להסיר מחשבות אלו מראשה, היא יודעת כי  בבית עליה לדאוג לאחיה הקטנים ולעזור לסבתה שהגיעה כדי לסייע בבית.

יום יום הייתי באה לביתה ועוזרת לה לבצע את המשימות הנדרשות בבית, שיחקתי עם אחיה הקטנים ומאוד השתדלתי לעשות לה מצב רוח טוב.

טל התקשתה לעשות הרבה משימות בבית כי לא עשתה דבר בבית לפני שאמה חלתה והמטרה שלי הייתה פשוט לעזור לה לעבור את התקופה הקשה הזו.

באחד הימים אבא של טל נכנס הביתה וחיוך על שפתיו, " בשורה טובה , אמא מרגישה הרבה יותר טוב" , סבתא הייתה אתנו וחיבקה את טל ואמרה :" את רואה, את יכולה להפסיק להיות עצובה, בקרוב אמא תחזור הביתה ".

טל , שהתגעגעה מאוד לאמה פרצה פתאום בבכי מרוב התרגשות.

סבתה של טל חיבקה את טל ואותי והמשיכה ואמרה :" אתן מזכירות לי את התקופה שאני הייתי בגילכן, תקופת מלחמת העצמאות, לפני קום המדינה בעיר העתיקה בירושלים כשהתקיימה מלחמת העצמאות. כל האבות התגייסו להילחם  באויב וגם אנחנו לקחנו חלק בפעולה. היינו בנות עשר בערך ועזרנו ללוחמים, הרגשנו תחושת שליחות, כל יום היינו מעבירות להם אוכל ומזון לנצרכים, החבאנו את האוכל בתוך תיק בגדים כדי שלא ניתפס, קצת פחדנו וחששנו מכך שיתפסו אותנו אך למרות זאת העברנו פתקים סודיים לחיילים והאויבים לא חשדו בילדות בנות עשר שנראות כל כך תמימות כי מה הן כבר יכולות לעשות.

היה לנו מזל גדול שלא נתפסנו, היה מפחיד ומרגש בו זמנית אך תחושת השליחות היא זו שגרמה לנו להמשיך לפעול ולעזור."

 

לאחר הדברים שסבתה של טל סיפרה, הבנתי פתאום, כמה עזרתי למשפחתה של טל. אפילו העזרה הכי קטנה עושה שינוי משמעותי אצל האנשים הזקוקים לה, הרגשתי שללא התמיכה שנתתי לטל ומשפחתה היה להם הרבה יותר קשה לעבור את התקופה הזו ובו ברגע החלטתי כי אשתדל לעזור לסובבים אותי כשיצטרכו ויהיו ברגעים של משבר.

המשכנו לדבר עוד ועוד ופתאום הדלת נפתחה ואבא של טל אמר לנו שיש חיסון לקורונה ונלה כבר מתחסנת מחר ובעוד שבועיים היא תוכל להיות בבית עם התינוקת החדשה.

ובאמת כעבור שבועיים, הדלת נפתחה וברכת מזל טוב נאמרה לכל עבר, "כל כך חיכינו לרגע הזה" אמרנו לנלה וסיפרנו לה על כל מה שקרה כאן בזמן ששהתה בבית החולים.

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן