מאפילה לאורה

אושר חזן ואמונה אייפרמן
כיתה ו’
שירה חדשה
לאה דואני
בת ים

"מאפלה לאורה''

 

 

''איפה אני נמצא ? '' צעקתי בפחד והסתכלתי סביבי. ג'וקים, עכברים, חולדות, נמלים לאלפיהם רבצו לצידי. חלחלה עלתה בי שמא אחד מן היצורים המבחילים האלו ייגע בי . רעדתי. לאחר שעיני הורגלו לעלטה שסביבי הבחנתי בשתי דמויות, האחת ילד כבן 13 שעל ראשו כיפה . והשנייה ילדה כבת שמונה  ששערה  אסוף.

''היכן אני?'' ''מי אתם?'' ''למה אני נמצא כאן?'' כל השאלות הללו פרצו מגרוני מחכה לתשובה הולמת שתשביע את סקרנותי.

-''רק על שאלה אחת נוכל לענות. אנו חגית ומנשה שגרים ברחוב הרב נריה''

-''נו. מה הועלתם לי?''

-''לא יודעים. שאלת-ענינו '' ענה מנשה ששתק עד כה.

-''היכן אני ?'' דרשתי לדעת.

-''איננו יודעים'' ענו כאחד.

-''למה אני נמצא כאן?''

-''מאותה סיבה שאנחנו נמצאים כאן''

-''ומדוע אתם נמצאים כאן?'' הקשתי

-''מאותה סיבה שאתה נמצא '' ענו תשובה מעורפלת  מעט ופרצו בבכי קורע לב...

''חטפו אותנו רשעים איומים שדורשים כופר בכדי לשחררנו ויותר גרוע מכך עוד שבוע יחול תאריך בר-המצווה של אחי''

התחרטתי על שאלתי מה עוללתי להם? לאחר הבחנה רבה הבחנתי בשריטה עמוקה בפניו של מנשה וצלקת גדולה על ידה של חגית.

-''איך הופיעו הפצעים האלו על גופכם?''

-''החוטפים נותנים לנו מכות בכל יום שהורינו מתעכבים לשלם את סכום הכסף הנדרש. אנו חבולים ופצועים בכל גופנו . אנו כבר מיואשים לחלוטין ומתפללים שכבר נצא לחופשי כמו ביציאת מצרים.''

''וואוו'' חשבתי בליבי

''כנראה שזה מה שאעבור במשך...''

-''ומה עם אוכל ?'' שאלתי

-''הם נותנים לנו בכל יום מנה אחת של חצי פרוסת לחם וגביע לבן חצי אכול ואנו מתחלקים בינינו שווה בשווה, ושומרים גם מעט מזון לבר-המצווה שיחול בעוד כשבוע''

-''ואיך נתחלק כעת באוכל?'' שאלתי.

-'' נחלת את המזון ל-4 חלקים שווים אחד לכל אחד ואת החלק האחרון לסעודת בר-המצווה.''

-''ממש צער''

לפתע נכנס השומר וזרק את ה''שלל'' שלנו.

אכלתי ברעבתנות מרובה כמו שלא אכלתי בכל חיי.

כך חלפו הימים ובר-המצווה התקרב .והסתדרנו פחות או יותר בחדר הטחוב עד שהגיע היום ,יום לפני  בר-המצווה, נפתחה הדלת וילד קטן וחיוור נכנס פנימה ,אחריו נכנס השומר שפניו מחייכות חיוך מרושע ואמר : ''עוד מעט תשתחררו מחר, מחר תצאו'' ''איך?!'' חייכתי באושר רב. ''הורי הילד הזה אפרים שמו, הסכימו לחפות בעזרתו עליכם אתם תשוחררו והוא יישאר כלוא.''

-''לא!!!!'' צרח מנשה.

וזרק לעבר השומר חולדה שתפס.

נסנו. כולנו. ידענו שעוד רגע כל החוטפים יהיו בעקבותינו.

שמענו אזעקה ולאחריה קול שהכריז:'' ברחו ארבעה ילדים מתא מספר 7  כולם אחריהם...'' ברחנו לעבר השער השומר בדיוק נמנם ואנו טסנו החוצה, לפתע חשתי אחיזה בכתף ימין חשבתי:''הנה הם תפסו אותי לפחות אני יודע שלא ויתרתי ונלחמתי על חיי '' אך שמעתי קול קורא לי: ''דניאל, דניאל, קום אנחנו מאחרים לבר-המצווה של מנשה '' ''נכון!! איך שכחתי מבר-המצווה?'' חשבתי בליבי ''בטח מרוב התרגשות וציפייה  חלמתי עליהם כעת שאני נזכר לאחות של מנשה קוראים חגית ממש חולם את המציאות....'' צחקתי על עצמי,והלכתי לבר-המצווה מהרהר על חלומי.....

 

 

 

מגישות:

אושר חזן ואמונה אייפרמן

ו'2

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן