לאור הנרות פרק ראשון החיים בגטו

רננה קוסקס
כיתה ו’
שבטי ישראל
עליזה איזקוב
מודיעין מכבים רעות

זה הגיע, אני הרגשתי את זה מגיע.

גם חברותיי לגטו הרגישו זאת. עמדה מין הרגשה שכזאת באויר, אך לא יכלנו לספר לאיש,

פן יתפסו אותנו ויוציאו אותנו להורג. כמו שעשו לאוליביה הקטנה, אדומת השיער בעלת השלושה-עשר הנמשים, והעיניים כעיני חתול.

 

בדיוק כאשר התחלתי להיזכר באוליביה, מישה, השותפה שלי לחדר פתחה את דלת

חדרנו בתנופה, מתנשמת ומתנשפת כאילו חזרה מריצה באורך עשרות מילין.

"סטלה!" קראה מישה בשמי, סטלה זהו שמי הבדוי שמי האמיתי היה אסתר. נולדתי

בתחילת המלחמה, כשרק התחילו הנאצים להפציץ. כאשר הייתי בת שנה בלבד, הגרמנים תפסו אותי ואת הורי והובילו אותנו ברכבות.

שאלתי את הורי אם הולכים לטייל, אבל הם לא ענו.

"לאן הולכים?" שאלתי בשנית. הבנתי שמשהו לא כשורה.

 

אימי הביטה בעיניים דומעות בעיניי אשר בצבע דבש, והסבירה לי בקול רועד לאן נוסעים.

פרצתי בבכי.

הורי יצרו חור ברכבת בעזרת מסור ידני שאבא החביא מתחת לחולצה כדי שלא יראו, והביטו בי. הבנתי, שאני משאירה אותם מאחור.

 

החור הזה נועד לי, ולא להם.

אני צריכה לקפוץ לבד, ולא איתם.

 

רציתי לחבק אותם. ללחוש להם שישמרו על עצמם. שיהיה בסדר. שלא ידאגו.

אבל לא היה זמן.

אז נתתי בהם מבט אחרון, בתקווה קלושה שנתראה שוב, מתישהו, בעתיד.

וקפצתי.

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן