חברים לנצח

דוד אריאל סוויסה
כיתה ו’
נחלת צבי בנים
מיכאל אייזיק
אלון מורה

שלום לכולם,

שמי יוסף ואני בן 70, אני מתגורר בירושלים בעיר העתיקה אנחנו ארבעה אחים במשפחה ב''ה, 

ילדים חמודים, אני רוצה לספר לכם ספור מרגש מאוד שקרה לי בצעירותי כשהייתי בן 12 

בערך הייתה בחטיבה תחרות והכיתה שמנצחת בתחרות זוכה בטיול של יומיים, הכיתה שלי ניצחה בתחרות, כמובן ששמחנו מאוד וחיכינו ליום המיוחל, כשהגיע יום הטיול כולנו כבר היינו מוכנים ליציאה בשעה00;8 התפללנו בשעה20;9 הבאנו אישורי טיול ועלינו על האוטובוס,

הנסיעה נמשכה שעה, הטיול היה בהרים, ביערות ובמערות, והכיתה התחלקה לזוגות 

אני וחברי הטוב יהודה היינו זוג, כשהיינו ביער אחד זה היה לפנות ערב אז היה חושך

ביער אני ויהודה בגלל החושך שלא רואים הסתבכנו בשיח קוצני, עד שהצלחנו לצאת ממנו

כבר לא ראינו את הכיתה, התחלנו להילחץ צעקנו אך לשווא צעקנו שוב בתקווה שימצאו

אותנו אך אין קול ואין עונה לא ידענו מה לעשות, התחלנו לחשוב אם להסתובב ביער אבל אז 

נזכרנו שכשהיינו בגיל קטן תמיד הורינו היו אומרים לנו שאם חס ושלום נלך לאיבוד

לא להסתובב! להישאר באותו מקום ולחכות שימצאו אותנו. ישנו בתוך מערה קטנה 

כמובן אחרי שווידאנו שאין שום חיה במערה או משהו מסוכן. בבוקר עלה האור ואחרי שהתפללנו התעוררה בנו שוב השאלה אם ללכת לחפש את הכיתה חשבנו וחשבנו עד שלבסוף החלטנו להישאר במקום ושמצוות ''כבד את אביך ואת אמך'' תעמוד לצידנו על זה שאנחנו מקשיבים

להורינו שכל הזמן אמרו לנו שאם ח''ו נלך לאיבוד לא ללכת למקום אחר אלא לחכות שימצאו אותנו, הגיע שעת הצהרים היו לנו ביחד עשרה חטיפים וארבעה סנדוויצ'ים כולל בקבוקים של שני ליטר [שבדרך כלל אנחנו לא מקפידים  להביא בקבוקים של שני ליטר],בסייעתא דשמיא היו לנו מספיק אוכל ומים לעוד יום אמי תמיד אומרת לי שלכל טיול לקחת ספר תהילים אני לפעמים 

אמרתי לה שלא צריך, אבל הנה אני מוצא את עצמי משתמש בו בטיול תוך כדי שאני וחברי קראנו ספר תהילים פרצנו בבכי קורע לב   במשך כמה שעות, כשגמרנו את הספר תהילים הספר

תהילים היה סחוט.  ואז נזכרנו בפסוק; ''סורו ממני כל פועלי און כי שמע  ה' קול בכיי'' [תהילים פרק ו פסוק ט.] הסתכלנו אחד על השני ואמרנו זה לזה; ''ישועת ה' כהרף עין'' 

והכל לטובה.  הגיע שעת הערב התכוננו לשינה החושך ירד על הארץ, פתאום אני שומע יוסי, יוסי, לא הבנתי מי קורא לי אחרי כמה שניות הבנתי שזה יהודה, הוא אמר לי שצריך לברוח מן המערה  לא הבנתי ותהיתי  לעצמי מה הוא רוצה ממני, כשקמתי שמתי לב שהוא כבר אירגן הכול ליציאה מהמערה ושהשעה

2:00 בלילה, לא הבנתי למה הוא רוצה שנברח, הוא אמר לי שהוא ראה אריה שואג ליד המערה

ומהשאגה הוא קם, אני נבהלתי מאוד התפללנו ברכות השחר, ארזתי את השק שנה שלי בתיק.

כמעט שהתחלנו לרוץ אבל אז נזכרתי במה שאבא ואמא אמרו לי תמיד: אם ח''ו אלך לאיבוד לא

ללכת למקום אחר ולחכות שימצאו אותי. החלטתי שאני לא יוצא מהמערה עד שימצאו אותי,

הוא אמר לי שאין זמן ושנזוז מפה לפני שיהיה מאוחר מדי. אני אמרתי לו ככה: אתה יכול לברוח אני לא  מחייב אותך להישאר אבל אני נשאר פה!

הוא חשב מעט ואמר אני חושב אחרת אני הולך, להתראות, בעזרת ה' עוד נפגש והוא ברח מהמערה אחרי כמה דקות נשמע פיצוץ אדיר חרדתי לגורלו של חברי הטוב, פחדתי מאד שקרה לו משהו מאז ועד הבוקר לא הפסקתי להגיד תהילים בבוקר עוד  לפני שהאיר השחר נשמע קול של מסוק, שמתי לב שהוא מסוק הצלה, יצאתי מהמערה ונופפתי בידיים כדי שהוא יראה אותי צעקתי,  כמעט והוא הלך אבל אז ראיתי אותו מסתובב לכיווני נופפתי בידיים צעקתי שאני פה ואז בנס של ממש ירדה ריתמה ועליה איש שלובש אפודה שעליה כתוב ''צוות הצלה''

נשמתי לרווחה. החזירו אותי לביתי,  ברוך ה' התחתנתי והייתי מחנך אבל אף פעם לא הייתי שמח

לגמרי תמיד חששתי לגורלו של חברי, אותו לא פגשתי מאז אותו מקרה, המורה סיפר לנו שהם עברו דירה אבל אני לא ידעתי מה קרה לו באותו פיצוץ וחששתי לשאול.

לפני כחודש נסעתי עם בניי ועם נכדיי לעשות את פסח באילת והחלטנו ללכת להתארח אצל משפחה אחת שגרה באילת ולאו דווקא בבית מלון. חיפשנו וב''ה מצאנו מהר מאוד משפחה של זוג מבוגרים בגיל שלי ושל אשתי שמארחת אנשים. נסענו לאילת, כשהגענו התפלאנו לראות את אותה משפחה שאנחנו מתארחים בה בשדה תעופה מחכה לנו, הפנים של האבא היו מוכרות לי אבל לא נתתי לזה חשיבות. בערב פסח החלטתי לספר את הספור האישי שלי. אחרי שסיפרתי את הסיפור האבא המארח התעלף אחרי שהוא קם הוא סיפר שזה הוא אותו יהודה קמנו שנינו וחיבקנו אחד את השני ובכינו במשך כחצי שעה. ואז הוא קם וסיפר לי שמאז שהוא יצא מהמערה באה אליו צרה ואז נס  קצת לפני שהאיר השחר הוא נפל לבור עמוק של שני מטר עבר שעה והוא עדין בבור, ונגמר לו האוכל והמים. לפנות ערב הוא הוא כבר היה ממש חלש ותשוש וכאב לו מאוד 

מהנחיתה, ואז הגיע הרגע הוא פרס ידיו השמימה וצעק אבא אם תציל אותי מבור תחתיות זה אני מבטיח לך שאני יכניס כל אורח לביתי ולא יפספס אפילו פעם אחת את המצווה הזאת, ואז בא מישהו שפניו קורנות אור והוא הוציא אותי מהבור. ובתוך צעד אחד הוא העביר אותי לאילת ראיתי את הורי בתוך בית אחד ושמחתי מאוד רציתי להגיד לו תודה אבל הוא נעלם. רצתי להורי וסיפרתי להם את סיפורי. ועכשיו כפי שאתה רואה אני מקיים את הבטחתי. כשנגמר החג נפרדנו לשלום. והנה ממש עכשיו כשאנחנו בטיסה חזור אני כותב את סיפורי לפניכם.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן