התעודה של קרן

הודיה זויגי
כיתה ד’
רבי עקיבא
שגית דדון
אור עקיבא

 

קרן ילדה בת 10 , לומדת בכיתה ד' בבית הספר "הדר" באור עקיבא. 

קרן תלמידה מאוד חרוצה ונבונה.  היא  השקיעה  המון  בלימודים  ובמבחנים אבל לא תמיד האמינה בעצמה.

יום  אחד הגיעה  קרן  לבית  הספר  וראתה   את  המורה  מיה  מסדרת את  התעודות,  קרן הציצה  וראתה  שהתעודה  שלה  איננה.  היא  שאלה  את  המורה  מיה  מדוע  אין  לה  תעודה  והמורה  לא  ענתה  לה, רק חייכה אליה.  קרן  חזרה  הביתה  בסיום  יום  הלימודים  והייתה  מאוד עצובה,  אימא  שאלה  את  קרן: ''מדוע  את עצובה?"

קרן ענתה לה: "אין לי תעודה וזה לא  נעים  שכולם  יקבלו  תעודה   ורק  אני  לא''  אימא  אמרה  לקרן שלא תדאג ומחר תדבר עם  המורה מיה ותבדוק  את העניין. קרן  שמחה  מתגובתה של  אימא  וחיכתה  בקוצר  רוח  ליום  הלימודים  הבא.

בינתיים, קרן  שיחקה  עם  אחיה הקטן וקראה לו סיפורים.

אחרי כן  התקלחה, אכלה  ובעיקר חיכתה  כבר  לבוקר.

בלילה, היה  לקרן  קשה  מאוד להירדם.  עלתה בה מחשבה: מה קרה עם התעודה שלה?!

זה מאוד הטריד אותה.

הבוקר הגיע. קרן פקחה עיניים וקפצה מהמיטה. היא צחצחה שיניים, התלבשה, אכלה ארוחת בוקר וחיכתה לאמא כדי לצאת לבית הספר.

בזמן הנסיעה קרן הרגישה כמו פרפרים בבטן.

אמא וקרן נכנסו לבית הספר. קרן נכנסה לשיעור ואמא הלכה לחדר מורים בתקווה למצוא את המורה מיה.

ואכן המורה הייתה שם ושוחחו על התעודה.

בסיום יום הלימודים אמא החזירה את מיה הביתה, הגישה לה ארוחת צהריים חמה וישבה לצידה.

אמא אמרה למיה שהסיבה שלא תקבל את התעודה במועד זה כי היא אבדה.

קרן נעצבה כי רצתה לקבלה יחד עם כל חברי הכתה, אבל הבינה שאין מה לעשות אלא להמתין בסבלנות עד שתימצא.

קרן המשיכה את יום הלמודים, חזרה הביתה, הכינה שיעורי בית והזמינה חברות לביתה.

שיחקו, השתוללו וחזרו לביתן בסיום המפגש.

יום התעודות הגיע. קרן הלכה לבית הספר בחולצה לבנה וחגיגית ועם תקווה אחת גדולה- לקבל את התעודה.

התיישבה על הכיסא והתחילה את יום הלימודים.

בשעה 11:00  יצאו כל הכתות לטקס מצטייני המחצית. כל מחנכת אמרה מי התלמידים שבחרה.

עכשיו הגיע תורה של המורה מיה לומר את מי בחרה למצטיין ואולי מצטיינת.

חשבה בליבה האם תקבל או לא. אם מגיע לה לקבל או שבמחצית הזו לא הצליחה להגיע להישגים, שהרי גם התעודה איננה ולא יודעת אילו ציונים קיבלה.

לפתע היא שומעת את המורה מיה אומרת: " לקבלת תעודת הצטיינות בלימודים ובהתנהגות אני מזמינה את קרן ".

 קרן לא האמינה למשמע אוזניה והלכה לכיוון הבמה.  אבא ואמא הגיעו, חיבקו אותה ואמרו לה כמה גאים בה ויודעים שהיא תלמידה טובה ומוצלחת.

קרן מאוד התרגשה וכולם מחאו לה כפיים, אך בליבה עדיין התקווה- אולי בכל זאת נמצאה האבדה?

בסיום הטקס כשכל ההורים הלכו וכל התלמידים התפזרו להפסקת שתים עשרה ניגשה המורה מיה לקרן וביקשה ממנה שתתלווה אליה לכתה.

שתיהן התיישבו אחת ליד השנייה והמורה אמרה לה:" לפני כמה ימים סיפרתי לאמך שאבדה התעודה שהכנתי לך. לשמחתי הרבה מצאתי אותה. ולא תאמיני איפה", "איפה?" שאלה קרן.

" בין תעודות ההצטיינות. המנהלת איחדה את כל תעודות ההצטיינות של כל התלמידים ותעודת המחצית שלך הסתתרה ביניהן. ואני חושבת שאני יודעת למה זה קרה?"

"למה?" שאלה קרן.

" כי כשהתבוננתי בציונים שלך מיד הבנתי שאת תקבלי תעודת הצטיינות. שכתבתי את השם שלך על תעודת ההצטיינות הגשתי את שתיהן למנהלת בלי לשים לב. עכשיו אני רוצה להביא לך את תעודת המחצית שלך ולומר לך שאת תלמידה טובה ונבונה".

באותו רגע הרגישה קרן שמחה גדולה ואמרה למורה:" תודה" וחיבקה אותה.

מאותו יום קרן האמינה בעצמה וביכולות שלה.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן