התחלה חדשה

בשמת עמיבר
כיתה ד’
ממ”ד שדה יעקב
רחלי גרוס
שדה יעקב

היה זה ביום שני, הייתי בדרך חזרה לביתי מבית הספר. הגעתי אל מעבר החצייה והתחלתי לחצות. פתאום משום מקום הציצה לה מכונית! 

הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהתעוררתי בבית החולים. הרופאים סיפרו לי שמכונית דרסה אותי, ושפוניתי לבית החולים מחוסרת הכרה והוריי כבר יבואו לבקרי. אני לא יכולה אפילו להתיישב מרוב כאבים! התחלתי לחשוב מה יכולתי לעשות אחרת? האם יכולתי למנוע את זה? 

לאחר כמה דקות באו הוריי והתנפלו עליי בנשיקות, חיבוקים ובאמירות "כל כך דאגתי לך". אימא אמרה לי שהתקשרו אליה ואל אבא במשרד (הם עורכי דין) והם באו מיד. אבא אמר שמישהו נהג בצורה לא זהירה ופגע בי, ושנפצעתי ברגליים. הוא אמר ישחררו אותי מבית החולים רק בעוד כשבועיים, ושאצטרך לבלות כאן גם את הלילות. 

למחרת בא אבי ואמר לי שאוכל לעשות ביקור קצר בבית הספר עוד כשבוע וחצי. ממש חיכיתי לביקור. הזמן עבר לאט, וכשסוף סוף הגיע הזמן לביקור שמעתי שאוכל להגיע לביה"ס רק על כיסא גלגלים. פחדתי שיצחקו עלי וילעגו לי בגלל שאני נכה. דאגותיי הרקיעו שחקים ביום הביקור. 

כשסוף סוף הגעתי לכיתה התחלתי לרעוד. למזלי הכיתה התנהגה אלי ממש יפה וזה גרם לי לחכות בקוצר רוח ליום שבו אוכל לחזור לכיתה, עוד כמה ימים. אז בישרו לי הוריי שכנראה אהיה נכה לכל החיים. 

הביקור השני הגיע, והגעתי לכיתה שוב על כיסא גלגלים. הרגשתי יותר חזקה, אז יכולתי כבר לנסוע בכיסא הגלגלים בעצמי. חיכיתי לקבלת הפנים של חברותיי, אבל כשהגעתי לכיתה הבנות התחילו להציק לי ולהקניט אותי בגלל שאני נכה. לא הבנתי מה קרה להן, הייתי בשוק ולא ידעתי מה לעשות, אז ברחתי מהכיתה. 

יצאתי החוצה והתגלגלתי בכיסא עד שהגעתי למגרש. גם שם הן המשיכו להציק. לאחר כחמש דקות של העלבות אזרתי אומץ ושאלתי אותן "למה אתן עושות לי את זה?" והן בתשובה ענו לי "כי את לא כמונו".  ממש נעלבתי.

בשיעור סיפרתי זאת למורה והיא כעסה עליהן "מה זה צריך להיות?!, מה זה הדבר הזה?!". אך בהפסקה המקרה חזר על עצמו. שוב לא ידעתי מה לעשות אבל הפעם במקום לברוח נסעתי לחדר מורים וסיפרתי למחנכת מה קרה. היא שוב התרגזה עליהם וגם דיברה על כך בשיעור. 

למזלי הטוב הדבר הפסיק. סוף סוף היה לי מעט שקט, אך השקט לא נמשך להרבה זמן כי לאחר שבוע התחיל משהו גרוע הרבה יותר-חרם. 

בהתחלה הן פשוט התעלמו ממני, לאחר מכן לא דיברו איתי, והדבר היחיד שהיו מוכנות לומר לי הוא שאם אני אומר אותם למישהו החרם יעלה שלב. כמובן שזה גרם לי להיות בשקט ושוב פחדתי. 

החרם נמשך חצי שנה, עד שסוף סוף סיפרתי להוריי מה קרה. כשהם שמעו שזה נמשך כבר זמן רב, הם שאלו "למה לא סיפרת  לנו קודם?". 

סיפרתי להם את כל הפרטים והם לאחר התייעצות בין שניהם החליטו שאני אעבור בי"ס, ואני הסכמתי. הבנתי שכנראה הבנות לא יפסיקו את ההתנהגות הזאת, ואני צריכה סביבה חדשה שיודעת לקבל אותי כמו שאני. 

יותר משבועיים לא הלכתי לבית ספר, והיום זה היום הראשון שלי בביה"ס החדש.

תחזיקו לי אצבעות, אני מקווה ששם יהיה לי יותר טוב.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן