הקול המיוחד שלי

טליה קופרמן
כיתה ג’
אהבת ישראל בנות
אסנת קורן
בית שמש

הקול המיוחד שלי/ טליה קופרמן ג2

שלום. קוראים לי שקד ואני לומדת בכיתה ב' בבית הספר אהבת ישראל בנות בית שמש, אבל אני לא ילדה רגילה. יש לי לקויות למידה ואני לא משתלבת בשום בית ספר. אימי ביררה בכל רחבי הארץ לגבי בית ספר בשבילי, אימי ואבי משקיעים בי בגלל שאני הילדה היחידה שלהם. אני יודעת למה אני לא משתלבת בכיתה שלי, כי הלקויות שלי רציניות.

 כל 5 דקות אני משמיעה רעש שנשמע כך: "אווווווו אהההה". המורה שלי חושבת שאני עושה את הקולות האלה בכוונה.

אני אפילו מנסה לעצור את הקולות האלה והמורה  לא מבינה, אז כל פעם היא מוציאה אותי מהכיתה. פעם אחת חשבתי לעצמי: למה אני לא כמו כל ילדה רגילה?  אבל אחרי כמה דקות נשמע קול הצלצול. הצלצול היה נשמע אחרת לגמרי, הוא נישמע כך: "הכל לטובה! הכל לטובה...", ואז נזכרתי במה שאמרתי לפני ששמעתי את הצלצול. אמרתי: למה אני לא כמו כל ילדה רגילה? אז מחקתי לי את המחשבה הזאת מהראש, כי פתאום הבנתי שהלקות שלי לא כזאת נוראית.

חזרתי הביתה ואמרתי לאמי: "אמא, אני שמחה שאני יכולה לדבר איתך, אני מפחדת לבוא לבית  הספר כי צוחקים עלי בגלל הקולות שאני משמיעה".

אמא אמרה "לא נורא, תתגברי על הקשיים שלך. כל מה שתרצי לעשות את תצליחי אבל זה רק אם תנסי ואם משהו יעיר לך – תתעלמי!" חייכתי ואמרתי "אמא, אפשר רק היום לא לבוא לבית הספר? " אמא ענתה: "טוב בסדר, אבל רק היום".

הרגשתי טוב יותר. אמא הראתה לי סרט שקראו לו "בחזית הכיתה". זה מדבר על ילד שיש לו קשיים כמוני ובכל זאת הוא מצליח. אחרי הסרט אמא שאלה אותי אם זה מלמד אותי משהו ועניתי לאמא: "כן, אבל זה רק סרט!" אמא ענתה לי: "זה מבוסס על סיפור אמיתי". אמרתי לה: "אבל זה קשה מידי". אמא אמרה "גם לי היו קשיים ולמדתי להסתדר איתם". ואמא סיפרה לי שכשהיא היתה בגילי היא גמגמה והיא התחילה להאמין שהיא יכולה לעשות הכל והיא באמת הצליחה! הייתי מופתעת לגמרי, לא יכולתי להאמין לזה אבל לאט לאט התחלתי קצת להאמין.  

בדרך לבית הספר חשבתי לעצמי: מזל שהבאתי גומי, היום כולם ישחקו איתי, כי אם בתיה הבת הכי מקובלת בכיתה מביאה גומי ותמיד כולם רצות אליה ושואלות אותה אם הם ישחקו איתה, אז אולי היום זה יהיה הפוך וכולם ירוצו אלי ויבקשו ממני לשחק.

הגעתי לבית הספר. הפכתי את הכסא, הנחתי אותו על הרצפה, התיישבתי עליו, קירבתי את התיק אלי, פתחתי את הרוכסן בו היה הגומי, הוצאתי את הגומי ולמרבה הפלא כולם רצו אלי וביקשו לשחק איתי! הסכמתי לכולם בחיוך גדול, ועם הזמן למדתי להסתדר עם הקשיים שלי.  

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן