הצלת הספרייה

יעל נאקש
כיתה ד’
רבי עקיבא
שגית דדון
אור עקיבא

 

שלום שמי יעל, ואני רוצה לספר לכם מקרה שקרה לי לפני כמה שבועות.

זה היה יום ראשון בבוקר בחופשת חנוכה, כשאני וחברותי הלכנו לספריה בעיר. מקום שמאוד אהבתי ובכל זמן פנוי הייתי הולכת לשם וכרגיל יצאתי עם כמה ספרים הביתה. שהגיע הערב כל המשפחה ישבה ביחד סביב השולחן לארוחת הערב ושוחחנו על דברים שצריך לפנות מהבית...

למחרת בבוקר נפגשתי שוב עם חברותיי שירה והודיה בהפסקה תוך כדי משחק קלאס קבענו ללכת יחד בסיום הלימודים אליי הביתה. כשיצאנו מבית הספר לכיוון הבית שלי ראינו את הספרייה ודלת הכניסה הייתה נעולה. מוזר, אמרה שירה, הם משאירים את הדלת פתוחה עד השעה שמונה בערב ועכשיו רק אחת וחצי. תראי, אמרתי והצבעתי לעבר ראשת העיר שרון, שבדיוק חלפה על פנינו. הלכנו אליה בשמחה, למה הספרייה סגורה בשעה כזאת שאלתי?

היא אמרה, מותק, הספרייה תיסגר מעכשיו ובעוד חודש בדיוק, הולכים להרוס אותה.

לאאאא! אמרתי, ועוד שניה רציתי לבכות, למה הורסים אותה? ראשת העיר אמרה בעצב, אין לנו מספיק כסף בתקציב, רק אם יקרה נס ויהיה מישהו שיוכל לתרום למען הספרייה היא תוכל להמשיך לפעול. סליחה יעל ספרו לי שאת אוהבת את הספרייה מאוד, אני מאוד מצטערת. לצערי אין לנו ברירה,  הולכים לעשות במקומה מחסן גדול. טוב, אני צריכה ללכת, אמרה והלכה.

אחרי שהתקדמנו כמה צעדים, עלה במוחי רעיון . "שירה והודיה, בואו נקיים יריד התרמה לספרייה!" שתיהן הסתכלו עלי בתדהמה. נראה לך? אנחנו רק בנות שלוש עשרה סך הכל ,איך נצליח לעשות ערב התרמה שכזה?!. אנחנו נצליח ! אמרתי בחצי בטחון, אבל שירה אמרה, איפה נמצא מקום גדול לקיים בו את היריד?

לרגע אחד, השארנו את כל המסיבה בצד, וחשבנו. אני יודעת! קראה הודיה. לסבא שלי יש מגרש כדורסל, והוא נותן לכל מי שרוצה, להשתמש בו. אולי נוכל לשאול אותו. כן! יש! קראתי בשמחה, נפגש אחרי בית הספר במגרש, אני אכתוב לכן איפה זה, תביאו קישוטים ואורות אם יש לכן.

להתראות קראתי.

למחרת נפגשנו שוב במגרש הכדור סל, הבאנו קישוטים ואורות והתחלנו לסדר הכול, הודיה פנתה אלי ואל שירה ושאלה, האם יש לכן רעיון מה נעשה ביריד אנחנו רק שלושה בנות?  אני יודעת ,אמרה שירה; דודים שלי הם פעלולנים נוכל להזמין אותם. נמכור כרטיסים למופע שלהם ואת הכסף שנרוויח נתרום לספריה. רעיון מצויין אמרתי!

אבל אז נזכרתי, שיש לחוג שלי תחרות גלישה בעוד שלושה ימים וזה יוצא בדיוק ביום של היריד, חשבתי לעצמי מה אעשה?  זאת לא סתם תחרות, אלא עולמית בגלישה ואני חייבת ללכת לשם, אבל החברות שלי לא יודעות על זה, איך אומר להן? לאחר התלבטות החלטתי שאני אלך לתחרות בלי שהם ידעו עד שהיריד יתחיל באמת אני כבר אגיע.. כך הן לא ילחצו ולא ירצו לבטל את היריד החשוב כל כך.

לאחר שלושה ימים הגיע יום היריד הספקנו לשלוח הזמנות ולהביא את הכיבוד, אבל לא הייתי שם.

 "למה יעל לא באה" אמרה שירה "בטח היא הלכה להביא עוד דברים למסיבה" אמרה שירה.

  אני בינתיים הייתי בתחרות גלישה וכשהגיע תורי עליתי על הגלשן הייתי טובה מאוד אנשים התפעלו מזה שצלחתי ללא נפילה ובסיום התחרות הודיעו על הזוכה בתחרות השופטים עמדו ואמרו: "ובמקום הראשון הזוכה היא יעל נאקש בת ה-13 " כולם הריעו לי במחיאות כפיים סוערות. אחד השופטים שאל: "מה את הולכת לעשות עם הכסף של הזכייה"? "מה" עניתי. "זכיתי בכסף"? באותו רגע ידעתי מה להגיד ואמרתי:  "אני הולכת לתרום את הכסף לספרייה העירונית על מנת שלא תיסגר" וכולם הריעו במחיאות כפיים. 

משם המשכתי ליריד פגשתי את חברותי ואת ההורים שלי וחיבקתי אותם והראיתי להם את הצ'ק שזכיתי בתחרות, "שירה הודיה אמרתי, לא צריך לעשות את היריד הייתי בתחרות גלישה וזכיתי במקום הראשון וזכיתי בכסף".  ומשם יצאנו בשמחה אל ראשת העיר, "שלום, אמרה ראשת העיר שרון, "איך אני יכולה לעזור לכן בנות"? מיד עניתי "הייתי בתחרות גלישה וזכיתי במקום הראשון, קיבלתי מספיק כסף בשביל שהספרייה לא תיסגר.

"יופי" אמרה בהתלהבות "עכשיו אני יודעת כמה חשובה לך הספרייה", "בואי נלך מיד אל מועצת העיר ונכריז את החדשות המרגשות".

אחרי שסיימנו אמרה שרון: "כל הכבוד לך על כול העבודה הזאת את וחברותייך יכולות לצייר ציור קיר שייצג את הספרייה".

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן